כשלמדתי לדעת שאני הגלגול של גוגול, שמחתי שלפחות אני לא הגלגול של קפקא. למען האמת, מלכתחילה פקפקתי בכל העניין, אך האישה העצומה שעמדה מולי הצביעה עלי והתעקשה שוב ושוב בקול רם: "את. גלגול. גוגול!" קולה היה עמוק ופסקני ולא הותיר מקום לוויכוח. כעולה חדשה מרוסיה, השפה העברית שבפיה קימצה במילות יחס, והמבטא הכבד שלה מעך את המילים הנותרות: "את. גלגול. גוגול!"

ראו את התמונה ונודו לי: יושבת בחנות קטנה לתכשיטים ברחוב בן-יהודה, אליה נכנסתי לתומי לבחור עגילים, כשחלה תפנית ובעלת החנות התחילה להתרגש ולעמוד על כך שיש לה עבורי מסר אישי מעולם הרוחות. היא דאגה לנעול את דלת החנות מבפנים. הסיטה וילון כהה שכיסה את רוחב החלון וחסם את מבטם של העוברים והשבים. האור היחידי דלק ממנורה קטנה מכוסה בצעיף כתום. במרכז עמד שולחן ועליו האביזרים שהוזמנו בלי ספק מהקטלוג של ארץ-אוב: נר צהבהב, כדור-בדולח, חפיסת קלפים בלויים, ורגל של ארנבת. את האוויר מילא עשן צפוף של קטורת.

באווירה המעיקה הזאת ישבה בכורסא רחבה המדיום (שלפי ממדיה היתה לפחות אקסטרה-לארג'). העפעפיים סביב עיניה הענקיות הודגשו בעפרון שחור וציירו שני דגים שזנבותיהם נמשכים עד לרקותיה. מתוך הכחול הרושף של האישונים שבמרכז, יצאו שתי קרני לייזר מהפנטות שהצמיתו אותי אל הכסא.

דבר ראשון, עליה לומר לי בשם נציג העולם שמעבר, שאני אישה מוזרה מאוד. וזה לא סתם. יש לכך סיבה: הנשמה של ניקולאי גוגול, סופר ואיש מוזר בזכות עצמו, התגלגלה לגופי. הדבר השני שהיא רוצה לומר לי, שיש לי חיים בכלל לא קלים, אבל לא להתייאש: יש לי שני שומרים רוחניים מכל צד ואחד שמרחף ממש מעלי.

כשנפלטתי לבסוף לרווחה מתוך החדר ההרמטי, שאפתי את אוויר הרחוב בשקיקה כמו עליתי מצלילה במים עמוקים. ניקולאי גוגול? הסיפור הזה נראה לי לקוח לחלוטין מעולמה הפרבוסלבי המסויט של אותה מדיום מפחידה.

ובכל זאת המשכתי לגלגל את גוגול במוחי. נזכרתי, שבילדותי היה לי פחד לא מוסבר ממעילים. אלה שהיו תלויים במסדרון ליד דלת הכניסה נראו לי כבעלי נשמה משלהם. פחדתי מצלליות ומאנשים בעלי אפים גדולים. הייתכן שיש בזה משהו?

מתוך סקרנות, חיפשתי את הביוגרפיה שלו בספריה. מצאתי בספר מעט עובדות, ומה שקראתי - לא היה מלבב: ניקולאי גוגול היה אדם בודד, תלוש, ריאקציונר ופנאט דתי שבסופו של דבר הרעיב את עצמו למוות. תמונתו שעל גב הכריכה היתה אפלה ולא נעימה. אפשר לומר שהוא היה אדם דוחה ביותר.

העפתי את הספר בשאט נפש, והלכתי לישון.

דגי-עיניה של המדיום רדפו אחרי אל תוך חלומות הלילה:

... צלליות מעונות ניתקות מהקיר ועוקבות אחריך ברחובות עיר ריקה. קול מגפים נוקש בהדהוד לקול מגפיך, אך כשאתה עוצר להקשיב ומסתובב, אינך רואה איש...

...ליד הנהר, גופי בני אדם משתפלים אל מעבר למעקי הגשרים, הדמויות מביטות בייאוש אל השתקפות חייהן העכורים הזורמת בקצף ובמהירות הלאה...

...אבני דרך עגולות רטובות מגשם ובוהקות באור הפנסים. אלכסון הגג מוטה אל השמיים, וטיפות גדולות של מים מתקתקות מקצב לא אחיד מפי המרזב של מפלצת אבן. הצלפת שוט, קולו המצווה של רכב, גלגלי כרכרה מתיזים מי שלולית כהים לצדדים, צחוק שיכורים ניחר. ריח הגשם מהול בריח ביבים. מנורות הגז יוצרות אור רך וגחלילי כמו תפרחת מפזזת. צלצול יחיד של שעון המגדל. השעה אחת אחר חצות....

התעוררתי שטופת זיעה.

"החלום הפטרבורגי" כפי שקראתי לו בימים שבאו לאחר מכן, היה רק הסימן הראשון. היה זה, כביכול, רק חלום ולא יותר. האמנם?

בשקט בשקט, התגנבה הרוסיות לתוך חיי. בתחילה עשתה זאת בלילה, באמצעות אותו חלום תמים, ואחר כך המשיכה בנדנוד עקבי. כמו ילד קטן שמפריע לאמו לישון בצהרים, היא טלטלה את זרועי בהתמדה כדי שאשים אליה לב.

היא הציפה את מחשבתי מספר פעמים ביום בהבלחים של דיוקנאות ערטילאיים. אני שותה קפה שחור. טראח! מולי ניצב איוון האיום! כל כך נבהלתי! כמעט הפלתי את הכוס. כל היום הגיעו אלי מבקרים היסטוריים, ועמדו על סף ההכרה שלי. שורה של דמויות (הבזק!) יקטרינה הגדולה! (פלאש!) רספוטין! (ברק!) האחרונים לבית רומנוב, הצאר ניקולאי ואנסטסיה הילדה! (הבהוב פנים חיוורות). חברה', מה אתם מבקשים?

תמונות, מילים, שמות, ריקודי קזצ'וק...  שקופיות משונות הוקרנו על מסך המצח שלי מבפנים ולא חדלו.

"כנראה שהשפעת המדיום לא סרה עדיין", אמרתי לעצמי, "זה סוג של היפנוזה מוזרה שבמקום לעבור בבת אחת, משתחררת בהדרגה".

ההסבר הניח את דעתי. חזרתי לשגרה.

אך הרוסיות המשיכה ולא הניחה לי. מתברר למי שבאמת מכיר אותה, שמתחת למסווה התרבותי, היא יכולה להתגלות כעקשנית גדולה. היה לה כשרון מיוחד שבו השתמשה כדי לטוות סביבי קורים. היא מסוגלת לגעת באצבעות אצילות על הנימים הדקות שבנשמתך ולפרוט עליהן: דינג, דינג, דונג, זו אותה מלנכוליה, המנגנת את עצב העולם: דינג, דינג, דונג... הה! הה! הה! עד שקורסים תחתיו מעולפים.

באו ימים שבהם היא ענדה קולר סביב הלב שלי והוליכה אותו לכאן ולכאן כשהוא משוך ברצועה של עצב. לא ידעתי מה קורה לי.

אך היו ימים אחרים שבהם אספה כוחות, והיתה מסוגלת לסחוף אותי במחוות תיאטרליות מוגזמות, ליצור סערה בכוס תה, לפרוט עלי בקרשצ'נדו עז, ולעזוב אותי פתאום כשנימי נפשי רועדים ומהדהדים עוד שעות אחר כך.

כך מצאתי את עצמי בניגוד להתנהגותי האופיינית, רוקדת לילה אחד על השולחן ב"שופטים", פאב תל-אביבי שהיה פעם אופנתי. גם היום יושבים בו עדיין אותם אנשים של פעם, שותים בירות מהחבית והקרחות שלהם מתנוצצות באור האדמומי, אבל ריקוד על השולחן אף פעם לא התאים לשם.

וזו ההוכחה הניצחת. שהרי מי אם לא הרוסיות, יכולה להשפיע עלי אחרי מספר כוסות של וודקה, לגולל את כל סיפור חיי באוזני זר מזדמן? ליטול טיפת דם מלבי השותת, ולהכריז בדיבור מלעלע על ברית שיכורים עם כל מאן דבעי, ולגרום לי לטפוח בידידות על כמה קרחות?

אני חייבת להגיד את שבחה ואת גנותה: היא יישות חסרת הומור אך בו בזמן - מלאת אירוניה. ככל שהיא מרובת חוליים, היא גם חסרת אמונה. העולם הולך אל עברי פי פחת ואנחנו נרקבים לאט, מזון לתולעים. אין בכלל ספק בזה. היא אספנית של אמונות טפלות, טפו, טפו, אך גם של חפצי חרסינה מצויירים וסרוויסים של תה מסין. נאמר עליה שהסודות שלה רועמים והאמת שלה יחסית. יש לה לב חם. דמותה האתרית משתוקקת תמיד לכרוך סביבך זרועות, לעטוף אותך בעננה של עצב מתוק מתוק. כמו תה שחור עם הרבה סוכר. במיוחד בחורף. כמו שמיכת פוך, כמו נוסטלגיה. דבר, זיכרון, דבר...

כך היא הזמינה את עצמה אלי וריחפה בחללי מגורי. בימים מסוימים היא צבעה בשתיקה צעיפים של עצב, תפרה עבורי מצבי רוח שחורים, עד שהיו בי שכבות מובחנות היטב של דכדוך. בימים אחרים - ניגנה לי בעליצות השכם בבוקר בקונצרטינה ולא נתנה לי להמשיך לישון.

יום אחד קמתי משנתי והיא ישבה שם, בכסא הנדנדה שבחדרי.

לבושה בבגדי מסע שחורים היא לגמה לאט מתוך ספל תה, שקועה בהרהורים. דמותה של הרוסיות לא היתה מאיימת, היא נראתה כמו סבתא חביבה. כשפוגשים אותה פנים אל פנים היא עושה רושם הרבה יותר מעשי, גם אם באותו רגע נראתה עייפה מהדרך. היא היתה, כמובן, רוסיות טרום-סובייטית, שקמה סוף סוף לתחייה מהאפר ובאה להשתקע דווקא אצלי ברמת-גן.

קל היה לזהות אותה, שהרי היו לי את כל הסימנים. שמעתי עליה רבות בילדותי. היא הופיעה בתמונות הישנות והצהובות. כשהחליפה את בגדיה לבגדי בית, היא היתה בבושקה מושלמת: במטפחת ראש וסינר, ריח שום וידיים ממורקות ואדומות מבורית. רק שעכשיו היא היתה לבושה בבגדי מסע עמידים ונוקשים, מזוודת עור היתה מונחת על הרצפה ועליה סמובר נוצץ.

ברכתי אותה במנוד ראש חששני, קיצרתי בטכסי הבוקר שלי, לקחתי סוודר ויצאתי מהבית. הסתובבתי ברחובות כמה שעות. הייתי קצת אמביוולנטית. מלבד זאת, חשבתי שימאס לה לחכות והיא לא תהיה שם בשובי. אך היא היתה שם וקיבלה את פני בחיוך ובסינור הפרחוני, מובילה אותי אל שולחן האוכל, עליו היתה מונחת כבר צלחת מרק מהבילה, מעלה ניחוחות מפתים. "והכנתי גם פלמני". היא אמרה. היא טרחה וכרכרה סביבי, מציעה לי מלח ופלפל, ובודקת את הבעת פני עם כל לגימה ונגיסה. "טעים? חסר קצת מלח? אולי עוד קצת בצל מטוגן? עוד כפית שמנת?" היה טעים לי. הממ... אז לזה מתכוונים כשמדברים על בישול ביתי. התבשילים הכריעו את הכף. לא היה בי חשק להתמרד לנוכחותה בחיי. לפחות לזמן מה.

ערבי החורף היו נעימים, עלי להודות בכך. הרוסיות שעשעה אותי בסיפורים על בבה-יאגה ועל יללות של זאבים בודדים ביער. שיחקנו "סבתא סורגת" במשך שעות. חיטטנו בתיבת התכשיטים שלה שחלקם היו שלמים עדיין. ולכל עדי היה סיפור. הוזכרו נשפי-מחולות, מחזרים, נברשות, פרחים ושמפניה זורמת בכוסות גביש דקים ומצלצלים. הצצנו באלבומים וכל אותה עת היה הסמובר בהישג יד, והתה כהה ומתוק. העולם היה יפה פעם, כך נוצר אצלי רושם, במיוחד כששלג כיסה את העצים והכל נראה לבן ונקי.

גם הבית שלי היה פתאום נקי. אך לכל דבר טוב יש סוף. בשובי הביתה יום אחד מהעבודה, מצפה לארוחת צהרים חמה, נכונה לי הפתעה לא נעימה. הרוסיות ישבה ליד שולחן האוכל בבגדיה הטובים, הסמובר מונח על מזוודתה ארוזה וארנק קטיפה קטן מוחזק על ברכיה.

"חשבתי," היא אמרה ולא הביטה בעיני. "שהגיע הזמן שאלך. אני מרגישה.. שאני לא מובנת עד הסוף. תמיד יש לי תחושה שאף אחד לא מבין אותי. אני לא בטוחה..." אמרה כשהיא מפנה ממני את עיניה המצועפות בדמעות ותולה אותן בחלון, "אבל אני חשה שאני נאבדת בתרגום."

"לאן את הולכת?" שאלתי בחשש.

"קבעתי פגישה עם נילי מירסקי." היא קמה לקראתי, מושיטה את ידה בתחינה. "את מבינה? היא התקווה שלי. היא הפתח האחרון שלי להיות מובנת בדור החדש שלכם. אחרת הכל ישקע לתהומות הנשייה."

אמרתי כבר שאין כמו הרוסיות כשמדובר בדרמה. הבטתי בדמותה הגוצה שנראתה פתאום קטנה מאוד, ונמלאתי חמלה לרוסיות שהחליטה להילחם על מקומה בעולם הגדול והאכזר הזה, עולם של היי-טק ומזון מעובד. כמה אומץ יש לה לאישה הזאת! ואני ששאפתי תמיד לאינדיבידואציה, או אמנציפציה, או מה שזה לא יהיה ששכחתי כבר - היה לי קשה לראות אותה הולכת.

התחבקנו.

אני לא יודעת איפה משוטטת הרוסיות שלי כיום. יש לי מדי פעם אדים של געגוע שנמשכים לכיוונים לא מוכרים. אך בכל מקום שלא תהיה, אני מאמינה שאם הסמובר חם, והתה מתוק, ואם היא ממשיכה לגלגל סיפורים שזוכים לאוזניים ידידותיות - זה המקום שהיא קוראת לו בית. 

כל הזכויות שמורות לורדית פברן