| שוכבת על המיטה הגדולה. המוזיקה מפסיקה לנגן את החושך, האור עולה. תתעוררי, כבר בוקר בחוץ. והלילה לא פסק מלהדהד. רעש. את פותחת את דלת ביתך. גדר חדשה נבנית בצידה. השכנים החליטו על בניית מחיצה. הכלב הגדול שבבעלותם- עדיף שלא יתנחל בספה שבחצר שלך. את מסכימה. הרעש בעיצומו. השקט יגיע. והלילה לא פסק מלהדהד. צלצול טלפון מזכיר לך שהחיים ממשיכים. לפעמים בלעדייך, לפעמים לצידך. ומתי כבר איתך? את עונה בשקט בוקרי, שכבר חלף לפני חמש שעות. הוא מחמיא לך. את לא מאמינה. אל תגיד יותר כלום. והוא? ממשיך לומר את אשר שפתיו חשות. ואצלך- הלילה לא פסק מלהדהד. עוד לגימת מים מהבקבוק. חטיף הבוטנים המסווה בחוסר סוכר, מזדחל אל לשונך באיטיות. לגימה קטנה מהמים, לעיסה קטנה מבוטנים שחוו תהליך עיבוד שהיית רוצה גם את לעבור. ואצלך- הלילה לא פסק מלהדהד.
הלילה. האפילה הזו, אליה את חוזרת שוב ושוב, נמהלת בצחוק הגדול שלך, נעלמת בתוך עינייך המבקשות לראות את האור, בכל רגע, בכל מחשבה, בכל תהיית-חיים. אצלך הלילה לא פסק מלהדהד. מעולם לא פסק. את הזזת את חומתו במלוא עוצמתך. אבל מאסת בכוח. מאסת במלחמה הזאת. המחשבות נוסקות, מבקשות את האור. הלב שלך. כמה הלב שלך יודע. תחושות חזקות. תמיד. ואת בורחת. לא מאמינה שהן את. כמה עוצמות. כמה אפשר להכיל?
והלילה. החל לאותת כי הוא מבקש אותך אליו.
את שוכבת על מיטה גדולה. המוזיקה מפסיקה לנגן את החושך, האור עולה. עצמי עינייך.
עכשיו, את היא זו שמחליטה.
|