השבוע מלאו תשע שנים ללכתו בטרם עת, של אחד מהיוצרים הכי גדולים שצמחו לנו כאן בארץ, מאיר אריאל.  בחרתי להעניק את הפוסט הזה בכמה מילים לזכרו של האיש, ולזכרון שיש לי ממאיר אריאל האחד והיחיד. 

השנה, התקיים ברוב המון והדר  זו השנה השמינית לזיכרו, באמפיתיאטרון בקיסריה,  בהשתתפות אמנים רבים ששרו משיריו של מאיר אריאל. היתה לי עדנה גדולה, לגלות את אותם אלפים רבים שבאים ושרים משיריו של מאיר אריאל.

העדנה הגדולה היתה בהחלט על רקע הזכרון האחרון שהיה לי ממאיר אריאל, ובאחד מן הפספוסים היותר גדולים שהיו לי בחיי. 

לפני תשע שנים התקיים בערד, הפסטיבל הידוע,  שהיה חגיגת הזמר העברי במיטבו. כמידי שנה בשנה נהגתי לפקוד את הפסטיבל בערד. בעבורי זו חויה הכי ישראלית להצמיא את גרוני, בגרון ניחר  בין מופעים אקוסטים של זמרים על גבול זמרי הרחוב, ובין מופעים מרשימים באצטדיון העירוני של ערד שהיה מכיל מפעם לפעם את טובי הזמרים ובהם שלום חנוך , שלמה ארצי, ורבים טובים וידועים. 

דוקא על הרקע הזה של המופעים הענקים, דוגמת המופע הזכור לרעה של להקת משינה, שהסתיים באסון הנורא, היה בהופעות של מאיר אריאל, איזה משהו קסום.  מאיר היה מקפיד להגיע לפסטיבל למופע שהיה מקיים בשעת צהרים. המופעים האלה היו מתקימים באיזה מן המרתפים של המתנ"סים בערד. בכל מופע כזה נכחו בערך מאה עד מאתיים אנשים שבאו לחלוק עם מאיר את החוויה של השירה הכל כך יחודית לו. 

גם לפני תשע שנים, הגיע מאיר לפסטיבל ערד. באותה עת קינן בקרבו חיידק קטלני . בשעת צהרים של יום רביעי בשבוע, הגיע מאיר לאיזה פאב קטן בערד. שם היה אמור לקיים הופעה. אני זוכר היטב איך נעמדתי בתור כדי לרכוש זוג כרטיסים, לי ולבתי הבכורה כבת נוער, שהתלוותה אלי בפעם הראשונה כדי לחוות בצורה בלתי אמצעית את החגיגה המוסיקלית הקסומה. מספר הצופים שהיה בסביבת הפאב, העלה את חשדי. כיצד זה הופעה שאמורה להתקיים בעוד מספר דקות, לא מראה כל סימנים של "מוכנות" לקראת.  באותה עת סבבו סביב רבים וטובים שבאו לחגיגה המוסיקלית, והתרוצצו בין אולם למופע רחוב, ואילו ליד הפאב המסוים ההוא, לא ניכרה כל תכונה. פתע פתאום קבלתי שיחה מזדמנת מלקוחה, כשאני עם כובע על הראש, מכנסים קצרים וחולצת ספורט, משתדל לנתק מגע מכל מה שקשור בעבודה היומיומית והשוחקת. ואותה לקוחה, שהיא בהחלט נחשבת לאישה אמידה ומוכרת במדינה, מטריחה אותי בשיחת טלפון מעצבנת ומנותקת מהמציאות בויכוח על כמה מאות שקלים בעבור שכר טרחה שגביתי עבור שירותים טובים שקבלה ממני.  עודני משוחח איתה וכבר חשבתי שוב על מושגי הנבגדות שיש לעיסוק המקצועי שלי בידי לקוחות, אותם אלה שמלווים אותי בתחושה שאין לי מרפא ממנה, שאין זה חשוב כמה תשקיע ותעמול עבורם, מילת הערכה לא תזכה לקבל מרובם המכריע. הערכה לכישוריך הטובים, כמעט ולא תמצא בנמצא וסופו שאתה עלול למצוא אותך בויכוח שמתאים לדוכן ירקות בשוק מחנה יהודה, ולא לעבודה מקצועית בתחום עיסוק נחשב. והנה, אותה הגברת הוציאה לי את האויר מהריאות, עם טענות מגוחכות , מגעילות ובעקר רעות. ופתאום כל מצב הרוח הטוב ששריתי בו פג כלא היה. את מצב רוחי הטוב, תפסה לפתע תחושת נבגדות ומה לי להכנס למופע של מאיר אריאל, שממילא לא עושה רושם שהוא בכלל עומד להתקיים עם מספר דל של נוכחים סביב הקופות. 

אמרתי לבתי, "יאללה בואי... הוציאו לי ת'חשק."  נלך מפה. 

מאיר אריאל הופיע גם הופיע. בפני 8 (שמונה!!!) צופים שרכשו כרטיסים להופעה שלו. הוא כבר היה חולה, הוא לא ידע מה שהרופאים עצמם לא ידעו, והוא בעצם התחיל באותו זמן בתהליך גסיסה כשגופו הולך ובוגד בו. שלשה ימים מאוחר יותר, קמתי לחדשה מרעישה שבישרה את הבשורה המרה,  מאיר אריאל איננו עוד עמנו. 

שום דבר בעולם כבר לא יצליח להחזיר אותי לרגע קבלת ההחלטה ההיא, שהשאירה אותי מחוץ לפאב, כדי שנגדיל ביחד את מספר הנוכחים בהופעה האחרונה בהחלט למנין שלם של עשרה נוכחים. מאיר אני יודע נתן הופעה שנמשכה מעל לשעה תמימה ויצר את הקשר והתקשורת הבלתי אמצעית שתמיד נהג כך לעשות עם הנוכחים בהופעותיו. לעולם לא אמחל לאותה אחת, שבגללה הפסדתי חויה שהייתי רוצה ללכת איתה כל החיים. בזכרון המתוק מתוק שיש לי מהאישיות המקרינה והמקסימה של מאיר אריאל.

הנה היום בחלוף תשע שנים, שמו הולך לפניו, פתאום על רקע הליכתו הבלתי צפויה, זכתה שירתו לעדנה מחודשת. טובי אמני ישראל, בהם שלום חנוך ("היה ויהיה המלך"!!)  רונה קינן, אריאל זילבר, יהודה אדר, מוש בן ארי, נינט טייב, מאיה רוטמן, מריאנה בולומין מקסימיליאן, שילה פרבר, מאיר בנאי, ורבים רבים אחרים, פזזו במשך ארבע שעות רצופות במופע בלתי נשכח תחת כיפת השמים באמפיתיאטרון של קיסריה. מאיר אריאל היה כאן יוצר שאין שני לו. הוא אב רוחני במידה לא מועטה של שלום חנוך, (שעבורי תמיד יחשב כאמן בקנה מידה עולמי, שרק צמח לו בארצנו הקטנטונת).

מאיר עבורי הוא ביטוי ראוי של "מלח הארץ". איש חקלאות שצמח בקיבוץ משמרות,  אשר בגיל 25 היה עם הלוחמים ששחררו את העיר ירושלים, ומאז התייחס לעיר הזו בצורה הכי אמביולנטית שאפשר להעלות על הדעת, מה שהוכח עם השנים כתכונה הכי נכונה והכי נחוצה לנו כאן כדי לקבע את הנוכחות שלנו והשליטה שלנו בעיר הבירה שלנו. בדיוק כמו המילים המדהימות שלו לשיר "ירושלים של ברזל", כאשר הבית האחרון מדבר בכל זאת על ירושלים של זהב, שבסוף תשכון בעיר הזו שלום. עם התקווה ("לים היא נותנת לי לא"...) והאופטימיות הזו של מאיר אריאל קשה להתווכח. הוא בהחלט נתן כאן ביטוי הכי אמיתי והכי כן לפולמוס הגדול שמתקיים  אצלנו בארץ סביב כל מיני שסעים חברתים, אלה שבין יהודים לערבים (שיר כאב עובר ושב) אלה שבין המינים (ארגוני הנשים תוקפים אותי...") ואלה שבין חילונים ודתיים, עם שירה ממש דתית בשיר שבחרתי לצרף "מודה אני". שזה פרק ראשון מפרק התפילה של היהודי המאמין. אם יש מקום שהמשמעות של "חבר אתה חסר" תופסת משמעות חוצה גבולות ואידאות, הרי שהדברים האלה בהחלט יכולים להיות מכוונים למאיר אריאל.  

יהי זכרו ברוך.