יעל טאובר הייתה בת אנוש רגילה. כמו כל בני מינה היא נולדה הודות לזיווג בין זכר ונקבה המכונים הורים.
הוריה שמחו מאוד לגלות שבתם אינה יוצאת דופן, כלומר בעלת גפיים, טורסו, פנים ושאבריה הפנימיים אכן מצויים בתוך קליפת גוף ורדרדה. בכוכב הלכת ארץ זוהי נקודת פתיחה טובה ליצור אנושי.
בבוקרו של יום רגיל אחד מיני רבים, התעוררה יעל בעזרת מנגנון צפצפני, דידתה לעבר המקלחת תוך כדי הוצאת תחתוניה מעכוזה, שטפה פניה ושפשפה שיניה בעזרת מערכת שיער מפלסטיק. לאחר שסיימה את פעולות הקימה הדרושות לבני האדם כדי לבוא ולצאת בחברה, היא הלכה למקום עבודתה. היה זה חדרון פלורוסנטי, ובו נתונים עוד שני יצורים מלבדה. בלחיצת כפתור הדליקה את המכשיר שעימו היא עתידה לבלות את עשר השעות הבאות של יומה. המכשיר נכנע והעלה את תוכנת ה- Outlook, שהיוותה זיכרון חיצוני לבני האדם השכחניים, שתאי מוחם אינם מסוגלים לאחסן אינפורמציה הנוגעת לתוכניות הימים שיתווספו בעתיד ולמספרי חיוג.
בעודה מביטה בפגישות המסומנות בתוכנת הזיכרון, הבחינה יעל כי היא אמורה להיפגש בעוד שעה ושלושים לספירת בני האדם עם האני האחר של יעל טאובר. יעל חשה בתימהון, היות ולא הצליחה לזכור מתי אישרה פגישה זו ולא הכינה לקראתה דבר. היא לא לבשה בגדים ייצוגיים באותו היום ולא היה אף מסמך בידה, שיוכל לסייע לה להתכונן לפגישה. להפתעתה, זימון הפגישה הגיע לפני שלוש שנים, ארבעה חודשים, עשר שעות, שתי דקות ושנייה אחת למניין בני האדם ע"י האני האחר שלה.
יעל לגמה מתמיסת הנוזלים שהכינה לה מבעוד מועד בשל סברה מוטעית, שנוזל שחור בבוקר יהפוך אותה לערנית. היא תהתה האם האני האחר שלה ייעלב אם לא תגיע לפגישה. לאחר מחשבה מעמיקה, כלומר מחשבה העוברת במוח האנושי בתקופת זמן של מעל לשלוש שניות, היא החליטה שאין זה יאה, ושאם האני האחר שלה היה מבריז לה היא הייתה נעלבת ואף שוקלת לנתק את קשריה עימו לעד. יחד עם זאת, היא החליטה כי אינה מוכנה לדאוג לרגשותיו יתר על המידה, שהיא תבוא לפגישה כמות שהיא, ושאין צורך בגינדורים ובנימוסין. את השעה ועשרים ושתיים הדקות הבאות בילתה יעל טאובר בבזבוז זמן אותו מכנים אזרחי הכדור הכחול במלה 'עבודה', שפרושה מראית עין של עיסוק. צלצול טלפון מרגיז הפר את אווירת העבודה והמזכירה בצידו השני של הקו, שהייתה רחוקה מיעל באחד עשר מטרים ושלושים וחמישה וחצי סנטימטרים בלבד, הודיעה כי יש פה אני האחר שממתין לה בחדר הישיבות.
יעל קמה ממקומה וגררה את גפיה התחתונים בזה אחר זה לחדר הישיבות, שגם הוא ככל החדרים במשרד היה פלורוסנטי, אך הוא הצטיין בגודלו – גודלם של כשלושה חדרונים והיו בו שולחן, כיסאות ומסך טלוויזיה. כשנכנסה לחדר רווח לה לגלות שעל אף שמו, האני האחר שלה הוא למעשה נקבה ושיש קווי דמיון בין שתיהן. גם לאני האחר שלה היו גפיים, טורסו, פנים ואברים פנימיים בתוך קליפת גוף ורדרדה. הן לחצו ידיים ויעל הציעה תמיסת נוזלים שחורה. האני האחר סירבה. יעל התיישבה מול אני האחר ושאלה לשלומה. האני האחר אמרה שמטרת הפגישה אינה שיחת חולין. השיחה בין השתיים התנהלה באופן הבא:
יעל טאובר: אז למה באת?
אני האחר: להתלונן כמובן, ולשנות אותך.
יעל טאובר: על מה? לשנות מה?
אני האחר: את יודעת בדיוק כמוני שאנחנו לא מרוצות. הגיע הזמן לאפס אותך.
יעל טאובר: זה נשמע לי כואב. זה יכאב?
אני האחר: רק בהתחלה, אח"כ תתרגלי. זה תהליך נורמאלי שידרוש ממך אנרגיה מנטאלית ומעט מאוד אנרגיה פיזית, אבל אני יכולה להבטיח לך שבסוף התהליך ההורים שלך יהיו מאושרים מאוד וחוץ מזה אני בדיוק האני האחר הנכון לתפקיד.

יעל טאובר: וגם אני אהיה מאושרת?
אני האחר: את זה אני לא יכולה להבטיח.
יעל טאובר: איך בכלל יודעים אם מאושרים?
אני האחר: אה, זה פשוט מאוד, את לא תראי אותי יותר.
יעל טאובר: לא הרגשתי שהפגישה בינינו מחבלת באושר שלי.
אני האחר: חכי, היא רק התחילה.    

מחווה לקורט וונגוט.