הסיור נערך בעזרתו האדיבה של ארנון, שכתובתו כאן:

http://cafe.themarker.com/view.php?u=155815

אקדים ואומר: הגעתי אל הטיול ה'ממלכתי', שהחל בגן הוורדים המקיף את בית-המשפט העליון ועבר מעל מנורת הכנסת, בכיסא גלגלים ממונע.

הדבר נבע, בחלקו, מאילוצים טכניים, ובחלקו האחר מאמונה שלמה שלי, תמימה משהו, שהמקום נגיש לחלוטין. אכן, במובן הרשמי היבש של המילה, הסיור נגיש, וניתן לנוע בשביליו המרוצפים אבן ירושלמית מסותתת של הגן בכיסא גלגלים. הבעיות שנתקלנו בהן אינן חמורות, ודאי שאינן ניתנות להשוואה לבעיות נגישות במקומות אחרים. ואולם, דווקא בשל ממלכתיותו היתרה של המקום ויופיו הרב, חבל שהן מעיבות על הטיול.

ראשית, השבילים אינם מנוקזים. כלומר, דבר אינו מפריע לשלוליות מים (שמקורן בגשמים, השקיה מלאכותית ועוד) להישאר על-פני השבילים שעות ואף ימים. אדם ההולך על שתיים יכול לעקוף שלולית כזו בנקל וללכת על משטח

פרסומת

הדשא, אך מסובך יותר לעשות זאת בכיסא גלגלים. מתברר שמראהו השליו של הדשא טומן בחובו הפתעות בדמות אבנים ומכשולים אחרים.

שנית, מדוע משטח העץ הצופה אל נוף יפהפה, המעוצב כגשר בסגנון יפני, מוגבה מספר סנטימטרים מעל השביל? כיסא גלגלים ממונע אינו יכול לצלוח עלייה כזו ללא עזרה. ועדיין, במגבלות האמורות, המקום יפהפה. נגיש במובן הרשמי, כבר אמרנו?

הסיור המתואר להלן קסום וקצר יחסית, ואורכו פחות משעתיים. ניתן להקדים לו ביקור בבית-המשפט העליון שמשכו כשעה. לאלה שטרחו והגיעו למחזות ממלכתיים אלה ועדיין יש להם כוח, הכנסת ומוזיאון ישראל נמצאים לא רחוק. ושניהם נגישים.

נגיש במובן הרשמי של המילה. מחאה במבואות גן הוורדים (צילום: יאן לוי)

תחילת המסלול בכביש העולה אל בית-המשפט העליון. באמצע שנות השמונים העמידה קרן רוטשילד סכום כסף נכבד למימון בניית משכן קבע חדש עבור המוסד, שהיה ממוקם עד אז במבנה זמני ולא נוח במגרש הרוסים. ב-1986 הושלמה הקמת המבנה החדש, שנחנך בשנת 1992 וכיום מתנוסס בראש גבעה המוקפת מבנים רבים של רשויות השלטון.

לא רק למיקום בית-המשפט ישנה משמעות סמלית, במבנה כולו משולבים פריטים שכל-אחד מהם תוכנן באופן סמלי. האלמנט הבולט בהם, ומתבטא הן בעיצוב הפנימי של המבנה והן בחיצוניותו, הוא מפגש הקו עם העיגול או הקשת. הקו מסמל את מידת הדין הנחרצת, אשר אינה מתחשבת בדבר זולת העובדות, ואילו המעגל מבטא את מידות החסד והרחמים, האמורות להיות חלק מכל הליך משפטי נאות.

סיור קסום וקצר יחסית. הכניסה לגן הוורדים (צילום: יאן לוי)

מפתח המבנה עולים במישור המשופע ימינה, עד לפנייה חדה בואכה הכניסה אל גן הוורדים. השביל מאפשר לנוע לאורך הגדר ההיקפית של מבנה בית-המשפט, והוא מרוצף אבנים שטוחות שהנסיעה עליהן אפשרית אך קופצנית משהו.

ממשיכים להקיף את חומת המבנה עד שמגיעים לשער מלבני, שמעבר לו מרפסת תצפית לכיוון מבנה הכנסת (מימין) ובית-המשפט ולשכת נשיאו (משמאל). לא נתעכב כאן, שכן בעוד דקות ספורות נמצא עצמנו במרפסת גבוהה יותר, המצויה מעלינו ממש, שהנוף הנשקף ממנה נאה בהרבה.

מה'מרפסת' יוצאים מזרחה וממשיכים בשביל צר המתעקל לאורך הקיר הדרומי של בית-המשפט. מביטים אל הנוף היפה של שכונות נחלאות ובתיהן הקטנים אדומי הגגות, ומקץ כ-20 מטרים של נסיעה חוצים את משטח הדשא, בקטע בו הוא עדיין שטוח, לעבר שביל אספלט שלאורכו קבוע מעקה מתכת. השביל הנוח לנסיעה עולה מערבה ומגיע אל מרפסת תצפית גבוהה מקודמתה.

עלייה שכיסא גלגלים ממונע לא יכול לה. משטח מול הגן היפני (צילום: יאן לוי)

ממשיכים הלאה לכיוון מערב ועולים על שביל אספלט רחב, בו פונים שמאלה עד שמגיעים לצומת נוספת אשר סמוך לה מוצב שלט בטון צר ומעברו השני הכתובת "גן וואהל לוורדים בירושלים". מולנו שביל קצרצר המוליך אל מרפסת תצפית מעץ הצופה לנוף יפהפה ומרגיע, ולגן המעוצב בהשראת הגנים היפניים.

חוסר מחשבה הביא לכך שמשטח המרפסת מוגבה כ-7 ס"מ מהשביל, ויש לקחת זאת בחשבון כשמתניידים בכיסא גלגלים ממונע (אבל נעיר שמצדה השני של מרפסת התצפית ניתן להגיע אל אזור המאפשר מבט אל רוב המראה הנשקף ממנה).

ממרפסת התצפית שבים אל השביל הראשי, פונים שמאלה וממשיכים כ-40 מטרים נוספים. פונים שוב שמאלה ופעם נוספת שמאלה בחדות. הגבוהות/ים בינינו יוכלו להביט אל כר הדשא שמתחתינו ומעבר לו אל שניים מבנייני משרדי הממשלה.

יפהפה ומרגיע. תפרחות סגולות באדיבות הגן (צילום: יאן לוי)

ממשיכים ויורדים לכיוון ימין בשביל ההולך ומצר וצופים בבריכת המים משמאל. מעט הלאה תפגשו במדרגות, ולכן יש לחזור אל הצומת המקושטת בשלט הבטון. הפעם לא פונים אל מרפסת העץ, אלא ממשיכים הלאה לכיוון מזרח בשביל הרחב והנוח, ויורדים בו. השביל מתעקל עד שהוא מתיישר לכיוון דרום מול מבנה הכנסת, כשמשמאלו הבתים הגבוהים של שכונת וולפסון.

מעט הלאה במורד השביל פונים ימינה, אז כדאי להמשיך להתגלגל לאורך כמה עשרות מטרים של אספלט ההופכים לכביש עפר כבוש (בעלי כיסא ממונע, ראוי שיחליטו אם לנסוע בקטע הקצרצר ואם לאו). הנסיעה תביאנו אל בריכת המים היפה והנוף הנינוח הסובב אותה. הרי לכם פינת חמד של ממש!

נוף נינוח סביב לבריכת המים היפה. תראו בעצמכם (צילום: יאן לוי)

שבים אל השביל ממנו סטינו, חולפים סמוך לפסל עץ אבסטרקטי המורכב מארבעה עמודים בעלי ראש גיאומטרי, ופונים ימינה עד לגדר ירוקה הסובבת את חלקה המערבי של הרחבה בה ממוקם פסל מנורת הכנסת. אגב, נקודת הימצאנו כאן מספקת מבט רק על "אחוריה" של המנורה.

כשנמשיך נמצא עצמנו נאלצים, פעם נוספת, להתמודד עם שביל עפר קצרצר. הפעם אין ברירה, ועל מי שמתנייד בכיסא ממונע לנסוע בזהירות רבה ולהיזהר מאבנים חדות קטנות. בקטע עפר זה, הנמצא אל מול הפרלמנט המתחפר בשתיקתו, ממוקמים לאורך כל ימי השנה אוהלי מחאה.

משמאלנו פסל סביבתי מופשט נוסף ואנו ממשיכים הלאה, מתחברים אל שביל האספלט וממשיכים בו היישר לפנים. ב"מזלג" השבילים המתקרב פונים ימינה ומתפתלים עם מהלכו במעלה מתון. כאשר מגיעים לצומת שמולה גרם מדרגות, פונים שמאלה וממשיכים הלאה לאורך השביל. לשמאלנו בנייני משרדי הממשלה וזה המצוי ממש ממול הוא משכנו של משרד ראש הממשלה. הלאה ממנו ניצב מבנה הפירמידה ההפוכה המרשים של בנק ישראל.

זהירות, מכשול. גשר עץ מתעתע (צילום: יאן לוי)

בסוף השביל ישנו גרם מדרגות. אין צורך להיבהל שכן מימינו מצוי שביל נוסף, משופע ונוח, היורד אל המדרכה. אם קבעתם להיפגש עם נהג שיסיע אתכם הלאה תוכלו להמשיך לשביל הגישה לבית-המשפט העליון (במעבר החצייה הקרוב ישנה גם הנמכת מדרכה אל הכביש). אם תרצו לשוב אל הכנסת פנו שמאלה וסעו במקביל לגדר הגן.

כדאי לעצור בנקודה הזו ולהתבונן בפסל מנורת הכנסת, שהרחבה עליה הוא מוצב אינה נגישה לכיסאות גלגלים ועל-כן היושבים בהם יכולים להסתפק רק ב"אחוריה" של המנורה - ולא לראותה במלוא תפארתה.

הפסל, שעיצב האומן היהודי-אנגלי בנו אלקן, ניתן למדינת ישראל במתנה על-ידי הפרלמנט הבריטי בשנת 1956. בעת שנמסר צורפה לו הקדשה ובה המילים "מהפרלמנט הוותיק בעולם לזה הצעיר בעולם". ואני תוהה: מה עם "מועצת הזקנים" ואחריה הסנהדרין שלנו, מוסדות חקיקה שקדמו לפרלמנט הבריטי באלפי שנים?