| יום שישי.. היה לי מצב רוח טוב, קליל ואופטימי וחשקה נפשי ביציאה מאווררת. כבר נמאס לי סבב ג' מהמקומות סביבי, ראה ערך הבר השכונתי התורן. חברה אמרה לי על מסיבה של מישהי "בסדר" שחוגגת 35 באיזה מקום. יאללה סבבה אמרתי, הלכתי עם חבר וחברה. כן, מעשה אמיץ כתושבת תל אביב בת 30 +. כשנכנסתי נפלה רוחי בתוך אווירת הפנויים פנויות שאפפה שם. נראה היה לי שאוטובוס עמוס בשאריות הרווקים/ות בעיר בדיוק פרק את יושביו,ואני התמזגתי בלית ברירה עימם. הבחורים נראו לי רובם מוכרים... יכולתי לדמיין את תמונת הפספורט המתנוססת שלהם ומתחתיה מרצדת השורה " xxx כרגע באתר".... רחמנא נצלן... זה לא נראה טוב... הדמויות הוירטואליות של כל אחד ואחד , ניחא בתוך שורה בדף אינטרנטי ... אבל בתוך חלל סגור ובחי... ועוד בתנועה. אז אני יכולה להבין למה לרבים וטובים קשה להתחיל לרקוד בלי עזרים משכרים, ולא שאחרי, זה היה נראה טוב ומשוחרר. הדימוי של אתר ההיכרות לא הרפה ממני, כל מבט חומד נראה היה לי כמו קריצה מאיימת, והגרוע מכל היה בצורת שיחה ישירה, בה מישהו פשוט מבזיק עצמו מולך משום מקום וללא התראה מוקדמת, עומד קרוב, קרוב מידי וממלמל משפט ממוחזר שהוא בטח משנן אותו מאז שנות ה-90. חשבתי לעצמי שמסוכן להסתובב ככה בלילה ללא מסך שמגן עלי, איזה כפתור שאפשר לכבות איתו את כל התפאורה. אז החלטתי לחתוך בשיא ולהמשיך הלאה לטובת חוויה מתקנת בדמות הבר השכונתי. |