כותרות TheMarker >
    ';

    טיוטא

    מחשבות על תרבות,על אמנות ועל פסיכולוגיה.



    * * *

    © כל הזכויות למפורסם בבלוג זה שמורות לחמוטל גרייף-ירון.
    אין להשתמש ללא קבלת רשות בכתב .

    לפעמים קר בבוקר, טל שוחט בגלריה רוזנפלד

    29 תגובות   יום שבת, 26/7/08, 19:25

     

     

     


     

     

    שישה  תצלומים :  בקומת הכניסה עץ השקדייה על רקע בלתי אפשרי, מונכרומטי-אבל בוהק, ריק אבל מלא באווירה, חידתי.  בצד מונח קטלוג עשיר בצילומים ובהסברים, שמזכיר לנו את עבודותיה הקודמות של טל בבחינת רמז לקו הנמתח מתערוכות קודמות, מעבודות מוקדמות יותר לתצוגה הנוכחית .  מאזכר את הטכניקה  שבה משתמשת טל : מותחת רקעי טפט מאחורי האובייקטים המצולמים ובכך יוצרת צילום לא מבוים על גבי רקע מבוים. שואלת שאלות על יופי, על דמות ורקע ועל המקום שבו נולדים הדברים העמוקים שמוסווים ברקע מטשטש.

     

    בקומה השנייה של הגלריה מוצגים צילומים של בני משפחתה, אחיה עירום לבוש בגרביים, מולו  גבריאלה לבושה בגופיה, שניהם יושבים  על כסא במטבח שמשמש כרקע ולא מצליח למשוך את המבט מהגרביים והקעקוע של אחיה העירום ומהגיבנת של גבריאלה.  אביה מוקם לצרכי הצילום בחלל גדול מצופה במראות ומעקי-אחיזה, הוא לבוש בבגדי ריקוד,  מכנסי טייץ  ונעלי פלמנקו, ואי אפשר שלא לתהות על הבחירה בחלל מוקף מראות שבו שום פיסת עור שלו אינה יכולה לברוח ממבט סקרן (או מעמיק). מול צילומו של אביה צילום קיר ורצפה של חדר ועליהם  במאוזן ומאונך תמונה הפוכה על גבה הלא מצויר.זהו צילום של חלל ללא אובייקט אנושי. בתוך משפחת העירום ועריה של טל שוחט נעדרת האם ואולי היא נוכחת בתוך סדר ויזואלי, בתוך הסימבוליזציה,  באוסף הצורות הנדסיות  שמשתלבות עם הקווים הנקיים של החדרים שבהם בוצעה ההעמדה של צילומי בני המשפחה האחרים.

     

     

    ממש לקראת המדרגות , בדרך החוצה, מופיעה טל עצמה, בצילום פורטרט תקריב מלא חיות, חושפני במידה מאופקת  אך מנכיח את דמותה המתבוננת - מתעדת הבת שהיא אמנית קצת בחוץ וגם משתתפת.

    הצילום הזה הוא שהופך את התערוכה של טל מאוסף של פרטים לתערוכת נושא , שמכריח אותנו לחשוב על מקומה במשפחה, על תפקיד המתעד חד העין,  מעורב אבל גם חיצוני, שרואה ומנגיד איכויות שמעל ומתחת לפני השטח.  בכל משפחה יש אחד כזה גם אם מקצועו אינו "אמן".

     

    טל היא בת משפחת שוחט המצולמת אבל היא גם אמנית, צלמת. בוגרת המדרשה לאמנות שעבודותיה הוצגו בתערוכות במוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב ומוזיאונים וגלריות נוספים  בארץ ובעולם.


    יש לה שפה ייחודית צורנית ותוכנית.  היא יוצרת תצלומים מבוימים בקפידה; הדמויות, המיקום, הצבעים, הרקע הקומפוזיציה - מלאכותיים ומבויתים. כל פרט מופקע מסביבתו הטבעית והופך להיות מרכיב במערך חדש, סוגסטיבי, המסתיר את טיבו האמיתי. הצילומים מאופיינים בצבעוניות עשירה, אלגנטיות ומהוקצעות טכנית. דרך שימוש בלתי מקובל בז'אנרים שונים של צילום, הם מקיימים שיחה כמעט תרפויטית אודות הקשרים אישיים, ומעלים שאלות לגבי האופן בו אנו מבקשים לתפוס את המציאות. תיאור המציאות של טל שוחט: שזור בעבודותיה, מחשבותיה ועמדותיה בנושאי בית משפחה נישואין, מציירים תמונה תוכנית בהירה ומלאה בעבודותיה. של העין המתבוננת ושל המסקנות שאותן היא מייצגת בעבודותיה.

     

    הפילוסוף עמנואל לוינס, שהציב את שאלת האחרות  (altrite - ומתנצלת על המחסור במקלדת צרפתית שלא מאפשרת כתיב מושלם)  במרכז עבודתו, התנגד להכלה מוחלטת של הזולת על ידי האני  בטענה שמדובר בפעולה אלימה, שכן משמעות הצלחתה היא מחיקה של הצד המוכל והיטמעותו המוחלטת בצד המכיל. מכאן נובע שתקשורת "מושלמת" בין צדדים משמעה ביטולו של האחד לטובת השני. תקשורת "בלתי מושלמת", לעומת זאת, מאפשרת לצד האחר להישאר. העבודות בתערוכה שהן גם צילומי משפחה, משפחה שהיא המסגרת שבה סכנת ההיבלעות הגדולה ביותר, כמו מיישמות את הטענה כאשר הן מכילות זו את זו מבלי להיספג, לא אחת בשנייה ולא בחלל. הן אינן הופכות ליחידה אורגנית אחת, והמגעים ביניהן יוצרים צרימה, לטוב ולרע. בתערוכה הנוכחית  מופיעות  בצילומים דמויות המזוהות בשמותיהן: יוחנן, מצולם בנעלי ריקוד, טייץ ובתוך סטודיו למחול; יותם, עירום, בגרביים לבנים,  וגבריאלה, בגופייה לבנה ויחפה. כל אחד מהם מצולם בגפו, וביניהם גם דיוקן עצמי מישיר מבט של האמנית. לצד הדמויות המשפחתיות ניצבת תמונת עץ דובדבן שעונה על קיר המזכירה צילומי עצים אחרים של שוחט (זית ותפוז). כי האדם עץ השדה. הדמות והעץ חולקים מסע משותף.

     

     

    דימוי העץ צועד עם טל כבר מתערוכתה השנייה "כשתבוא אלי", 2005, שם נוצר הדימוי המוכר שלה: העץ הבודד. בסדרה העוסקת בסמליות של העץ בהקשר לעונות השנה ולמחזור החיים, יצרה טל שוחט משחק מעניין בין השטחה לעומק. את העץ היא מצלמת בסביבתו הטבעית ולעיתים קרובות היא מציבה מאחוריו רקע של טפט .

     

     

    טל שוחט

     

    טל שוחט כשתבוא אלי גלריה רוזנפלד

     

     

     

     

    העיסוק של טל שוחט בהשטחה (הטפט שמאחורי אובייקט הצילום) אל מול עומק הצילום של העץ במרחב הטבעי שלו,הוא דיאלקטיקה של חוץ - פנים, טבעי - מלאכותי. הוא קשור לערכים שונים של יופי, וכן לאמנות גבוהה מול אמנות "נמוכה", עממית,  אך גם לסדוקטיביות  עמומה ולרגשות הנסתרים של מאחורי קלעי הצילומים. בעיקר כשהיא עוסקת במשפחתה. הנושא המובהק של תערוכתה הנוכחית . 

     

    העץ כמו צילומי בני המשפחה  מבוּדדים כבתוך מובלעת, ממוקמים בתוך סביבה סגורה.  זה כאמור הנרטיב של טל שוחט שמבצבץ מכל עבודותיה ובהתפתחותה מתערוכה לתערוכה. לתזכורת הנה כמה דוגמאות מתערוכות קודמות : על העבודות שעוסקות במשפחתה היא מספרת ..... "בתקופה ההיא חזרתי לגור בבית הורי", היא מספרת, "אחרי הרבה שנים מחוץ לבית. "ואז התרחש אצלי תהליך שבו התחלתי להפנות את המצלמה אל עצמי. דרך המצלמה בדקתי את הסביבה שלי, את מה שאני רוצה, אוהבת, חושבת, מרגישה. באופן טבעי התחלתי לצלם את הורי, ופתאום הם התגלו כדוגמנים מודחקים; הם התאהבו בצילום והתמסרו למצלמה באופן טוטלי, משמח ובלתי צפוי". בתצלומים ניכר שהם מבוימים מראש לפרטי פרטים. "כשאני ניגשת לעבודה", אומרת טל, "אני יודעת בדיוק מה אני רוצה. יש לי בראש את התמונה לכל פרטיה"....

     

     

     

     

    כל אחד מהתצלומים מספר סיפור, ומשקף עולם של משפחה, של רגשות סותרים, ושל ערכים ועמדות חברתיות   "להפנות  את המצלמה אל עצמי"  משפט שהוא כמעט כותרת ללוינס אבל בפועל שם של צילום מוקדם יותר של טל שוחט, לצערי לא מצאתי עותק שלו ולכן אאלץ להסתפק בתיאורו. זוג מבוגר מתנשק בתנוחה רומנטית. כתפאורה משמשת שמיכה עם ציורי פרחים גדולים, והרקע  בצבע ורוד בזוקה. בתחתית התצלום, לכל רוחבו, מונחת סכין גדולה, ותחתיה כיתוב באותיות דפוס שחורות: "שוחטים". "מה אתם רואים פה?" שואלת האמנית, טל שוחט (לשעבר "שוחטים"), "מי הזוג הזה, מה זה מזכיר לכם?". זוהי אידיליה זוגית על ניר ורוד, פרחים ופרפרים. אבל, יש כאן גם מבט בוגדני. צד שלישי הניח את הסכין ואת הבסיס לדיון ארוך ולפרשנויות שונות.  
     

    "תמימות שנייה"  היא סדרה בת שני תצלומים, שנוצרו בהפרש של כעשר שנים, מופיעות האמנית ואמהּ בסצנות שדומה כי נלקחו מאלבום תמונות משפחתי שהשתבש. מן התצלומים מצטיירת מערכת יחסים מורכבת וכובלת בין האם לבתה וניכר שהבת מקובעת במצב ילדי גרוטסקי שאינו תואם את גילה ואת נוכחותה הפיזית.

    לצפייה בתצלומים כאן:  http://www.haifamuseums.org.il/Museum/Templates/showpage.asp?DBID=1&LNGID=2&TMID=84&FID=602&PID=1122

     

    "Refugees, 2006"  היא סדרה שעוסקת במושג ה"בית".

    הצילום תשעה ארגזים ושטיח אדום אחד הוא אחד הצילומים  מתוך הסדרה פליטים. העבודה נוצרה מחוויה פרטית,  את תחושת הפליטות הפרטית חוותה טל על בשרה בנדודים מדירה לדירה. אז התחדדה בה התחושה, כי בית מסתכם בעצם בחפצים בודדים הארוזים בארגזים בודדים ונודדים אתך ממקום למקום. על רקע זה נולד בה הדימוי לעבודה זו.

    העבודה "תשעה ארגזים ושטיח אדום אחד" בונה סביבה של פליטות ביתית-זהותית בחלל ריק, שזיהויו אינו ודאי, ניצבים תשעה ארגזים רבועים מול שטיח עגול אחד.

    על השטיח שרועות אישה צעירה וטלוויזיה. החדר הריק מנכיח מתח של ניגודים: העזות האדומה של השטיח המוקפד מול צבעם הדהוי של הארגזים התעשייתיים, התמונות המרצדות על המרקע מול התנוחה הסטטית של הצעירה.

     

     

       

     

    הסביבה שבונה שוחט פורשת מול הצופה את הפוליטיקה של הבית. בעוד הבית האמיתי כולו, על אביזריו האינטימיים, טמון כולו בארגזים זהים, בצילום שמסמל צילומי משפחה  ככאלו שאוצרים בתוכם זיכרונות ואורגים סיפורים נרטיביים כמו תכולת הארגזים המוסווית מעיני הצופה בצילום. בהסמלה זו הופכת  גם הטלוויזיה לסוג של בית וירטואלי המייצר אינטימיות מזויפת. המתח בין הזוהר החיצוני הנשקף מן המרקע לבין הרצפה הקרה והארגזים האחידים מעורר תחושה של אי-נחת. הרפרטואר החומרי המצוי בתמונה מרמז על היסטוריה ארוכה של תלישות ,נוודות אורבנית, נוודות רגשית ותנועה בלתי פוסקת בין חדרים ובין דירות שמקבילה לתנועה הרגשית בין שותפויות משפחתיות. נוודות תלוית זיכרונות ממעשים קטנים שיוצרים את הערך הרגשי של המשפחה, טוב, ואוהב חסר רגישות, חם ומנוכר ואפילו עם תחושה של סטריליות מסוכנת.

     

    הצפייה בתצלומי התערוכה החדשה של טל שוחט מחייבת רגישות בת שני ממדים, במימד הצורני נמצאים  הרקעים הנקיים שהיא מציבה , לאובייקטים טבעיים (בני משפחתה, עצים) , אלו  יוצרים הנגדה מעוררת אי שקט. הקרע נקי מידי וזו הסיבה לצילום שיוצר תחושת קונטרברסליות ואירועים לא שקטים.

     

    אותה תחושה באה לידי ביטוי כלפי הדימוי שמשמש אותה בצילומי משפחה ובית כערך סימבולי למשפחה, המשפחה שלה, שבה היא עוסקת בתערוכה הנוכחית  ומשפחה בתערוכות קודמות. בכולם מודגשת  הפליטות על פי הטקסט הפנימי שלה, שהתחיל  באותו צילום שלה קבורה חלקית  בחול הים עם אמה  מחזיקה בידה אמה שנעדרת מן התערוכה הנוכחית.

     

    התערוכה ברוזנפלד והקטלוג שדואג לשמר אצלנו כצופים את הרצף בעבודותיה של טל שוחט מאפשרים מעקב אחר התפתחות הדימויים וההבנות וגם אחרי הקיפאון וחוסר היכולת לנוע במרחב המשפחתי שלא על מנת להיתקע אלא כדי  להתקדם. וגם אם הנושא עצמו עדיין נעוץ כפקעת רגשית הרי שבתחום הצורני ובטכניקה  ניכרת התקדמות רבה. צילומיה מבוימים בקפידה רבה ולפרטי פרטים. עבודותיה נעות בין טבע דומם לצילום פנטסטי או חברתי. זהו ניסיון אבסורדי לגשר בין התאווה לאסתטיקה, ליופי צורני חיצוני ולתכנים נרטיביים.

     

     הטכניקה שלה מבוססת על צילומים הנעשים בלוקיישן חיצוני, דרך בניית סביבה אלטרנטיבית המחליפה את הסטודיו המסורתי. הפעולה הצילומית עצמה מהווה עבור טל קצה של תהליך מחשבתי ורעיוני. הפקת הצילום המבוים מורכבת ומחייבת צוות מקצועי ועם זאת נשמרת בצילום רעננות וספונטניות שמשביחה עם השנים. צילומיה מאופיינים באסתטיקה, ניקיון ופתיינות וביפעה משתכללת מתערוכה לתערוכה.

     

     

     

     

     

     

    טל שוחט באתר גלריה רוזנפלד   http://www.rg.co.il/artists_prt.asp?ArtID=2  מומלץ לדפדף בין הצילומים.עמידה עם העכבר על כל אחד מהם מגדילה אותם. 

     

     

     

       

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (29)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/7/08 20:52:

      צטט: מגית 2008-07-28 20:26:29

      מעניין מאד

      גם שרשור התגובות 

       

      תודה מגי, ואכן תגובות הן אלו שעושות את הרשומה (:

        29/7/08 20:51:

      צטט: ברביבר 2008-07-29 10:53:53

      פוסט מעניין מאד, תודה!

      שני צילומים מסדרת העצים של טל שוחט מוצגים גם בתערוכת העשור האחרון "זמן אמת" במוזיאון ישראל .

       

      עדיין לא ראיתי את התערוכה, בתכנית התיאורטית שיש ביומן (התיאורטי לגמרי) שלי רשום יום ירושלים מתי שהוא ואז גם אכתוב עליה. אני מבינה שראית ונהנית? לתערוכה שבמוזיאון הרצליה הספקתי ללכת ואפילו כתבתי עליה לפני שבועיים.

      חמוטל.

        29/7/08 18:48:

      צטט: darmelitz 2008-07-28 12:05:02

      צטט: חמוטל. 2008-07-28 11:19:56

       

      סמדר תודה על הקריאה וההנאה.

      לא עקבתי אחרי העיתונים בשבוע האחרון.אולי את מוכנה לספר לי על אזיה כלב ואיזו ביאנלה מדובר?(נשמע זוועה בכל מקרה)

      חמוטל.

       

       

       

      אני כבר שבועות מתהלכת עם הסיפור הזה

      מתברר שלא המיצג הוזמן אלא זה המכונה אמן

      אותי זה מזעזע, ומזעזע גם ההרהור בלגיטימיות פעולתו

      הסיפור והתמונות קשים מאוד (אזהרה לרגישים במיוחד)

      http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/718/390.html

       

      ובפורום חיות מחמד

      http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-889-1542-23569465,00.html

      מצטערת..

       

       

      מזוויע, ולטעמי חורג לגמרי מגבולות האמנות  ובעיקר מגבולות האנושיות.(צריך להיות איזה קשר ולו רופף בין אמנות לאנושיות?)  פשוט נורא.....

       

        29/7/08 10:58:

      בלחיצת העכבר על  "זמן אמת" ניתן לראות את העבודות המוצגות בתערוכה ההיא וביניהן גם אחד מצילומיה של טל שוחט.

      (גם בתגובה הקודמת זה אפשרי אך משום מה זה לא נצבע )

      * כשיחזרו 

        29/7/08 10:53:

      פוסט מעניין מאד, תודה!

      שני צילומים מסדרת העצים של טל שוחט מוצגים גם בתערוכת העשור האחרון "זמן אמת" במוזיאון ישראל .

        28/7/08 20:26:

      מעניין מאד

      גם שרשור התגובות 

        28/7/08 19:08:

      "זה כנראה ההבדל העיקרי בין הפילוסופיה שהיא תחום ידע טהור לפסיכולוגיה הקלינית שהיא תחום שקשור מעשית  בבריאות ורווחה."

       

      אני לא בטוח שיש הבדל כזה אם בתיאוריה ואם בפרקטיקה. יש הטוענים שניטשה היה הפסיכולוג הטוב ביותר. שהוא בעצם הבין את הפרקטיקה שבתיאוריה והתיאוריה שבפרקטיקה. לא סתם פרויד שאב ממנו רבות. אבל פרויד היה קודם נוירופסיכולוג - רופא. יכול להיות שבגלל שניטשה לא ניסה לרפא אז הוא הבין דברים שיכולים לחסוך מלכתחילה את הצורך ברופא. מאוד לא מתאים לתקופה שלנו שכל יום נולדות תרופות חדשות ואז מומצאות להן גם מחלות בהתאמה.

        28/7/08 12:05:

      צטט: חמוטל. 2008-07-28 11:19:56

       

      סמדר תודה על הקריאה וההנאה.

      לא עקבתי אחרי העיתונים בשבוע האחרון.אולי את מוכנה לספר לי על אזיה כלב ואיזו ביאנלה מדובר?(נשמע זוועה בכל מקרה)

      חמוטל.

       

       

       

      אני כבר שבועות מתהלכת עם הסיפור הזה

      מתברר שלא המיצג הוזמן אלא זה המכונה אמן

      אותי זה מזעזע, ומזעזע גם ההרהור בלגיטימיות פעולתו

      הסיפור והתמונות קשים מאוד (אזהרה לרגישים במיוחד)

      http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/718/390.html

       

      ובפורום חיות מחמד

      http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-889-1542-23569465,00.html

      מצטערת..

        28/7/08 11:24:

      צטט: eorion2 2008-07-28 10:30:00

      יופי של כתיבה

      הייתי, וגם מאד התרגשתי מהתערוכה הזו.

      רק דברים טובים

      עדן

       

       

      תודה עדן, וברוך המצטרף

      חמוטל.

        28/7/08 11:23:

      צטט: ransom stark 2008-07-28 00:46:20

      ל- חמוטל:

       

      את בטח מכירה את הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט. אני חושב שהתיאוריה שלו דומה במקרים רבים להגותו של לוינס. גם הוא מדבר על אותו תחום אפור ואשר אינו מושלם, אבל מושלם בשביל האנושיות. איזה פרדוקס יפהפה.

       

      המחשבות של לוינס מופיעות בחלקיקים כמעט בכל תיאוריות יחסי האובייקט ואחר כך בתיאוריות העצמי.  כאמור ההבדל הוא שלוינס אינו שיפוטי בשעה שהתיאוריות הפסיכואנליטיות וצאצאיהן שיפוטיות במובן שהן מתייגות את התופעות כהתפתחות תקינה מול פוטנציאל להיווצרות הפרעה. זה כנראה ההבדל העיקרי בין הפילוסופיה שהיא תחום ידע טהור לפסיכולוגיה הקלינית שהיא תחום שקשור מעשית  בבריאות ורווחה. 

      חמוטל.
        28/7/08 11:19:

      צטט: darmelitz 2008-07-28 09:20:09


      מרתק, חמוטל

      ומעורר מחשבות

      טל שוחט מרגשת

      מאוד אוהבת את "תמימות שניה"

      את שימור האם כגדולה, אפילו במחיר קבורה חלקית

      (בדמיוני רואה המשך למעשה הקבורה הזה)

      היום שבתי להתבונן שוב, וגיליתי שסיר הלילה עליו טל שוחט יושבת

      בצילום השני, הוא למעשה שרפרף..

      איני רואה בעבודותיה פעולה אלימה, בעיקר בשל שיתוף הפעולה

      לאורך זמן. בימים האחרונים מוטרדת מאוד ממיצג הזוועה

      של הרעבת כלב למוות שהוזמן לבינאלה, ועסוקה בשאלת גבולות האמנות.

      הצילום תשעה ארגזים ושטיח אדום מעלה בי הרהורים שונים

      אודות הצמצום, הבמה, קוביות משחק, פרמידה קטומה

      מרחב הבית מול האדם, אישה שוכבת, פסיבית, ממתינה,

      ועוד. צילום מטריד בעיני.

      אשוב ושוב לקרוא

      תודה, חמוטל

       

      סמדר תודה על הקריאה וההנאה.

      לא עקבתי אחרי העיתונים בשבוע האחרון.אולי את מוכנה לספר לי על אזיה כלב ואיזו ביאנלה מדובר?(נשמע זוועה בכל מקרה)

      חמוטל.

       

       

        28/7/08 10:30:

      יופי של כתיבה

      הייתי, וגם מאד התרגשתי מהתערוכה הזו.

      רק דברים טובים

      עדן

        28/7/08 09:20:


      מרתק, חמוטל

      ומעורר מחשבות

      טל שוחט מרגשת

      מאוד אוהבת את "תמימות שניה"

      את שימור האם כגדולה, אפילו במחיר קבורה חלקית

      (בדמיוני רואה המשך למעשה הקבורה הזה)

      היום שבתי להתבונן שוב, וגיליתי שסיר הלילה עליו טל שוחט יושבת

      בצילום השני, הוא למעשה שרפרף..

      איני רואה בעבודותיה פעולה אלימה, בעיקר בשל שיתוף הפעולה

      לאורך זמן. בימים האחרונים מוטרדת מאוד ממיצג הזוועה

      של הרעבת כלב למוות שהוזמן לבינאלה, ועסוקה בשאלת גבולות האמנות.

      הצילום תשעה ארגזים ושטיח אדום מעלה בי הרהורים שונים

      אודות הצמצום, הבמה, קוביות משחק, פרמידה קטומה

      מרחב הבית מול האדם, אישה שוכבת, פסיבית, ממתינה,

      ועוד. צילום מטריד בעיני.

      אשוב ושוב לקרוא

      תודה, חמוטל

        28/7/08 00:46:

      ל- חמוטל:

       

      את בטח מכירה את הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט. אני חושב שהתיאוריה שלו דומה במקרים רבים להגותו של לוינס. גם הוא מדבר על אותו תחום אפור ואשר אינו מושלם, אבל מושלם בשביל האנושיות. איזה פרדוקס יפהפה.

        27/7/08 23:12:

      צטט: חמוטל. 2008-07-27 23:04:17

      צטט: ransom stark 2008-07-27 22:31:04

      לא בשביל לגנוב איזה זרקור אבל... פוסט בבלוג שלי על לוינס => http://cafe.themarker.com/view.php?t=246675

       

      הכתבה מעיתון הארץ (יש לינק).

       

       


      הלינק שבור , תנסה להעביר שוב?

       

       

       

       

       

      מצאתי את הרשומה שלך על לוינס    http://cafe.themarker.com/view.php?t=246675

      וגם הלינק להארץ מצוי בתוכה     http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/931569.html


      ומוזכר בה ........ "כוליות ואינסוף" שם עוסק לוינס במעמד הסובייקטיוויות, ונקודת המוצא שלו היא סיטואציה מוחשית לגמרי: העובדה שאנו גרים ב"בית", מקום שצורה ראשונה של חברתיות הולכת ונרקמת בו באמצעות יחסי הזוגיות. המסורת הפילוסופית ארוכת השנים הסבירה את מוסד המשפחה ואת החיים בתוך הבית כמענה לצרכים ביולוגיים צרופים: הישרדות הפרט והתרבות המין האנושי. לוינס מסתייג מן התפישה הזאת, ומייחס למשפחה משמעות רוחנית או מטאפיסית.

      כשאדם פורש לביתו וסוגר את הדלתות מאחוריו, הוא יכול להתכנס בעצמו ולחיות באינטימיות של נוכחות הזולת, של יחסי האהבה ושל קשרי המשפחה, מוגן מפני מבטים פולשניים. לעומת בית הקפה, שהוא "הבית הפתוח, במפלס הרחוב", מקום המגורים הוא הבית הסגור, מרחב החיים הפרטיים. כמו שגרירות בארץ זרה, הבית נהנה מכל זכויות היתר של האקס-טריטוריאליות, מפני שהוא ממוקם "ברחוב", במרחב הציבורי, אך בה בעת הוא גם מוסג ממנו.

      ואף על פי כן, לוינס מסרב לעודד צורה קיצונית של ליברליזם, אשר בשם הכבוד לחיים הפרטיים תכלא את האדם בין כותלי ביתו. כפי שהוא מדגיש ב"כוליות ואינסוף", "האפשרות שהבית ייפתח לזולת חיונית למהות הבית לא פחות מן הדלתות והחלונות הסגורים שבו". כשאנו בוחנים את ההתכנסות בתוך הבית על רקע ההשקפה האתית המיוחדת להגות לוינס, היא הופכת לתנאי המאפשר לקדם בברכה את הזולת - את הלא מוכר, את הזר. ההיפתחות אל החוץ, אל מרחב החברה האנושית, אפשרית אך ורק מכוחם של מפגשים ראשוניים עם העצמי, מכוחה של המודעות לסגוליותו וייחודיותו של האדם".....
      (העתקתי את החלק הרלוונטי מהכתבה )

      תודה רנסום עם התוספת .

        27/7/08 23:06:

      צטט: איש כזה 404 2008-07-27 22:06:36

      החיבור עם לוינס מאד נכון וחזק ומעניין תודה על הסקירה  וההסבר המרתק.

       

      האחר הוא סיוט ישראלי אולי זו הסיבה שאין חיבור ללוינס כל כך בתוך הישראליות  שלא ממש התחברה להגות של לוינס אולי  הכי קשה לחיות עם האחר במשמעותו כפי שלוינס מתאר , וזה ניכר בעבודות של שוחט במיוחד במשפחה כפי שתיארת. מעניין ומאד מרתק.

       

       

      החיבור הסוציולוגי בין הווית ה"ישראליות" לאחרות של לוינס בהחלט מעניינת. אולי תנסה לכתוב על זה פעם משהו?
        27/7/08 23:04:

      צטט: סטודיו אמן 2008-07-27 19:38:33

      הי חמוטל,

      סקירה, דיון וניתוח מרתק,

      אין לי הפעם מה להוסיף,

       

      תודה והערכה,

       

      אנטון  

       

      תודה אנטון (:

        27/7/08 23:04:

      צטט: ransom stark 2008-07-27 22:31:04

      לא בשביל לגנוב איזה זרקור אבל... פוסט בבלוג שלי על לוינס => http://cafe.themarker.com/view.php?t=246675

       

      הכתבה מעיתון הארץ (יש לינק).

       

       


      הלינק שבור , תנסה להעביר שוב?

       

       

        27/7/08 23:01:

      צטט: udi.s 2008-07-27 22:36:24

      לא ראיתי את התערוכה ואני לא מכיר את עבודותיה הקודמות של הצלמת, אבל אני רוצה להתייחס לטקסט שכתבת הנוגע להכלה ולביטול האחר.
      "הפילוסוף עמנואל לוינס, שהציב את שאלת האחרות  (altrite - ומתנצלת על המחסור במקלדת צרפתית שלא מאפשרת כתיב מושלם)  במרכז עבודתו, התנגד להכלה מוחלטת של הזולת על ידי האני  בטענה שמדובר בפעולה אלימה, שכן משמעות הצלחתה היא מחיקה של הצד המוכל והיטמעותו המוחלטת בצד המכיל."
      אני רוצה להתייחס לצילום של אחיה של הצלמת.
      האובייקט (אחיה) בצילום מבויים לחלוטין, יושב ערום גרוב בגרביים מתוחות ללא קמט כלפי מעלה ליד שולחן מטבח שעליו מונחת קופסא סגורה, המטבח נקי לחלוטין, כל הארונות סגורים, האובייקט המצולם יושב פסיבי לחלוטין, ידיו מכונסות בין רגליו עיניו מביטות לריצפה, ראשו של האובייקט המצולם קטום מעט בחלקו העליון ובכפות רגליו, האובייקט מואר בתאורה מלאכותית מצד ימין למעלה, המצלמה מפולסת למניעת כל עיוות בפרספקטיבה.
      האם זו לא ההכלה מוחלטת של האובייקט וביטולו עליה דיבר לוינס כפעולה אלימה?

       

       

      אכן. האבחנה שלך מדוייקת  והצילום הזה של תמיר הוא רימוז לאלימות שבבליעה/היבלעות שיכולה להיות גלומה במשפחה בכל משפחה, בכל מערכת יחסים קרובה. היא לא אומרת את זה מפורשות לגבי משפחתה אבל מוליכה אותנו בתוך סוג של קלפי תמונה שמתחברים כמו כרטיסיות לוטו אל הרעיון התיאורטי.

      לראיון יש ביטוי אגב בכל מיני תיאוריות פסיכואנליטיות אבל שם הוא מסווג לא כהתפתחות תקינה אלא בתחום הפתולוגיה, לוינס פילוסוף ולכן הוא נמנע מאבחנות ועוסק רק במהות ובמשמעות.

      הצילום הזה בתוספת לידיעה המוקדמת שהייתה לי על סגנון העבודה של טל שוחט (תצלומים מבוימים בקפידה; הדמויות, המיקום, הצבעים, הרקע הקומפוזיציה - מלאכותיים ומבויתים. כל פרט מופקע מסביבתו הטבעית והופך להיות מרכיב במערך חדש, צילומים שמקיימים שיחה כמעט תרפויטית אודות הקשרים אישיים, ומעלים שאלות לגבי האופן בו אנו מבקשים לתפוס את המציאות. העבודות בתערוכה הנוכחית מורכבות ברובן מצילומי משפחה, משפחה שהיא המסגרת שבה סכנת ההיבלעות הגדולה ביותר, כמו מיישמות את הטענה כאשר הן מכילות זו את זו מבלי להיספג, לא אחת בשנייה ולא בחלל זה מההבט הצורני.זה  משחק חשוב   בין השטחה לעומק, דיאלקטיקה של חוץ - פנים,אני הוא, (ראה הצילומים מתמימות שנייה,מוקדמים לתערוכה זו שהעברתי לינק אליהם שלה עם אמה).

      מקווה שברור יותר (: וברוך הבא אודי.

        27/7/08 22:36:
      לא ראיתי את התערוכה ואני לא מכיר את עבודותיה הקודמות של הצלמת, אבל אני רוצה להתייחס לטקסט שכתבת הנוגע להכלה ולביטול האחר.
      "הפילוסוף עמנואל לוינס, שהציב את שאלת האחרות  (altrite - ומתנצלת על המחסור במקלדת צרפתית שלא מאפשרת כתיב מושלם)  במרכז עבודתו, התנגד להכלה מוחלטת של הזולת על ידי האני  בטענה שמדובר בפעולה אלימה, שכן משמעות הצלחתה היא מחיקה של הצד המוכל והיטמעותו המוחלטת בצד המכיל."
      אני רוצה להתייחס לצילום של אחיה של הצלמת.
      האובייקט (אחיה) בצילום מבויים לחלוטין, יושב ערום גרוב בגרביים מתוחות ללא קמט כלפי מעלה ליד שולחן מטבח שעליו מונחת קופסא סגורה, המטבח נקי לחלוטין, כל הארונות סגורים, האובייקט המצולם יושב פסיבי לחלוטין, ידיו מכונסות בין רגליו עיניו מביטות לריצפה, ראשו של האובייקט המצולם קטום מעט בחלקו העליון ובכפות רגליו, האובייקט מואר בתאורה מלאכותית מצד ימין למעלה, המצלמה מפולסת למניעת כל עיוות בפרספקטיבה.
      האם זו לא ההכלה מוחלטת של האובייקט וביטולו עליה דיבר לוינס כפעולה אלימה?
        27/7/08 22:31:

      לא בשביל לגנוב איזה זרקור אבל... פוסט בבלוג שלי על לוינס => http://cafe.themarker.com/view.php?t=246675

       

      הכתבה מעיתון הארץ (יש לינק).

        27/7/08 22:06:

      החיבור עם לוינס מאד נכון וחזק ומעניין תודה על הסקירה  וההסבר המרתק.

       

      האחר הוא סיוט ישראלי אולי זו הסיבה שאין חיבור ללוינס כל כך בתוך הישראליות  שלא ממש התחברה להגות של לוינס אולי  הכי קשה לחיות עם האחר במשמעותו כפי שלוינס מתאר , וזה ניכר בעבודות של שוחט במיוחד במשפחה כפי שתיארת. מעניין ומאד מרתק.

        27/7/08 19:38:

      הי חמוטל,

      סקירה, דיון וניתוח מרתק,

      אין לי הפעם מה להוסיף,

       

      תודה והערכה,

       

      אנטון  

        27/7/08 15:05:

      תודה לרנסום איילת ושירלי על הקריאה. שירלי את צודקת החיבורים  עמוסים מאוד ומצריכים קריאה חוזרת.

       מקווה שה"עבודה הקשה" משולבת בהנאה. בכל מקרה תנסי להגיע לראות את התערוכה אין דין קריאה על כצפיה ב..(: 

      חמוטטל.

       

        27/7/08 15:00:

      צטט: נוריות 2008-07-26 22:09:30


      פוסט מרתק. אני מכירה את עבודותיה של טל שוחט ומסכימה עם כל מה שכתבת.

       

      מאד חזק הקטע שהבאת מתוך מחשבתו של עימנואל לוינס. לא הכרתי את זה ומעניינת התפישה שהכלה מוחלטת של הזולת או תקשורת "מושלמת" היא בעצם ביטול האחד לטובת השני . מעניין גם החיבור שעשית בין מחשבות אלו לעבודותיה של טל שוחט.

       

      תודה, מאד נהניתי.

       

      נורית

       

      היי נורית

      אכן לוינס מרתק, הרעיונות שלו על האחרות ועל השפה מענינים ושונים. החיבור לעבודות של טל שוחט נולד מתוך האסוציאציה הויזואלית-מילולית כשראיתי את צילומי גבריאלה ויותם.   מכיוון שהתיאוריה שלו נעה במנעד המפענח צופן יישותי לצד היבטים העוסקים בשפה. הוא קורא תיגר על האני ועל כל הצורות האישיות של הסימבולי. עמדת האחרות           (alterit) מכילה את הזולת (autrui) כאחרות  והוא חותר אל הנקודה שבה מתנודדים עם האחרות במלוא עירומה (ביטוי חביב על לוינס). האחר המוחלט הוא האדם האחר (autreui) והאחר הוא "עירום" לא כתוצאה מחשיפה אלא, עירום אמיתי שהוא הפAנים של האחר כהתגלות שמפתה אותנו, פנים שבאים אלינו מן החוץ , כשלעצמם , ולא ביחס למערכת.

      אני מצרה על כך שלא יצא לנו לראות את התערוכה הזו ביחד.

      חמוטל

        27/7/08 10:39:

      היי חמוטל

      תודה על הפוסט המרתק!

      על כל הקישורים וההקשרים,  ובכלל - על ההסבר המאלף.

      נהניתי לקרוא, ומרגישה שצריכה לעבור על זה עוד פעם, החומרים פה לא ניתנים למיצוי, מבחינתי, בקריאה

      חד פעמית.

      תודה  ו -*

      שירלי

        26/7/08 22:09:


      פוסט מרתק. אני מכירה את עבודותיה של טל שוחט ומסכימה עם כל מה שכתבת.

       

      מאד חזק הקטע שהבאת מתוך מחשבתו של עימנואל לוינס. לא הכרתי את זה ומעניינת התפישה שהכלה מוחלטת של הזולת או תקשורת "מושלמת" היא בעצם ביטול האחד לטובת השני . מעניין גם החיבור שעשית בין מחשבות אלו לעבודותיה של טל שוחט.

       

      תודה, מאד נהניתי.

       

      נורית

        26/7/08 21:29:

      תודה - פוסט מרתק
        26/7/08 21:17:
      אל תעזי להראות את זה לאמריקאים. הם לא אוהבים דברים לא מושלמים. גם חברי ועדת פרס נובל לספרות.

      ארכיון

      פרופיל

      חמוטל.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין