בתפר הזה שבין סוף האור
לתחילת החושך
התיישבתי על שפת הים.
מצב רוח נוגה או תחילת דיכאון
שאלתי את עצמי.
מביט סביב משפחות וזוגות
המולה ומילמול,תנועה בלתי פוסקת
גם אצלי בראש.
הכבדות מלווה אותי כבר מספר ימים
מעידה על סערה מתרגשת
שאלתי את עצמי.
משב רוח קליל מתחיל לנשוב והחוף
מתרוקן לאיטו בדיוק כשירח ענק זורח
באור מסנוור מקפץ בתנועת הגלים.
אני נושם עמוק כמו נשימות אחרונות
נותן למלוח לזרום לתוכי.לא,לא מלח
על הפצעים אני אומר לעצמי,
קם מתמתח ומתחיל ללכת,רק אחרי
שמתי לב שהקפדתי לעשות צעד
ראשון ברגל ימין.
זה בטח לא מזיק אמרתי לעצמי.
|