נסענו באוטובוס. חוויה של בית ספר – אפילו ספרו אותנו אחרי כל עצירה, בחיי. חוויה של בית ספר – אבל הרבה יותר משודרגת. אני זכרתי שוקו ולחמניה אבל הייתה מכונת אספרסו, שמפניה מצוננת ותאנים לנישנוש. הדוניזם אמיתי. האמת היא שהיה גם אינטרנט אלחוטי, אבל זה לא קשור. למרות שגלשתי, אני מודה.  

שורות שורות של גפנים ירוקים. הסבירו לנו על הקסם של הפיכת הענבים ליין. הקשר ביניהם, והחמקמקות של למצוא את השילוב הטוב ביותר של האדמה, הטמפרטורה, הגידול ועיתוי הבציר. והיו אגרונומית וייננית שסיפרו ותיארו. והיה חם והמון שמש. ובעיקר היה יין. המון המון יין, דגש על קברנה סוביניון. והיו אנשים שקמו בצורה די מזוכיסטית לפני שבע בבוקר והקדישו את היום הפנוי שלהם אבל שתו ונהנו והתרכזו בצורה אסקפיסטית כמעט בכל הפרטים הקטנים שמרכיבים את החוויה.

חיים, איש הענבים, הנחה את הסיור. הברק שלו בעיניים היה לא בגלל היין (למרות שגם), אלא בעיקר בגלל האהבה. האיש – למי שלא מכיר – הוא הרוח החיה מאחורי המוסד "איש הענבים" וגם מאוהב לגמרי בעיסוק שלו.

וחשבתי – איזה כיף לו שהוא כל כך אוהב את מה שהוא עושה ועושה את מה שהוא כל כך אוהב. הלואי על כולנו, למרות שאין מה להתלונן.

וגם חשבתי – איזו בריזה נעימה ואיך הגבינה מתאימה בצורה מושלמת ליין.

ואז הפסקתי לחשוב ובעיקר נהנתי.

היה סיור נהדר.