0
[סוף המבוא] החלומות שאפרט כאן בהמשך, אינן חלומות שבשינה, אלא חלומות שבהקיץ – הזיות כפויות ובלתי חופשיות מהמציאות הנוכחית ואל מציאות נעדרת. החלום בהקיץ בחלקו מודע ובחלקו ספונטני. אך עיקר ערכו מצוי בסטריאוטיפ שהוא מבקש להקצין, באידיאל שהוא מקרין במודע מתוך ובתיווך ההדחקות ההיסטוריות. זהו אידיאל כוזב, רחוק מהמציאות הנחווית. יתרונו כהטעיה בא לכלל ביטוי בפער שבין המציאות הנחווית והנוכחת לבין הממשות האידיאלית שהוא מכיל, מעל ומעבר לאפשרות ריאלית גרידא. בחלומות אלה טמונה זעקה בלתי-חרישית, אם יסכים האדם להעניק לה מהקשבתו. בטיפוסים אידיאליים אלה טמונה ההוויה כולה, בצרותה ובקטנותה כפי שהיא התממשה לגביי - בחיי האישיים, ולדעתי גם לגבי אחרים. אין הם מתיימרים לדעת את כל מכלול המשמעויות הטמונות בהם, אך הן מבצבצות מהם, כשם שהאקדח מבצבץ בתחילת המערכה הראשונה. אכן, גססתי, אך מותי הידוע מלידה לא היה עניין אורגני גרידא. אפוקליפסה שלמה חבויה בצדדי המבט המודרני, בשוליו המטושטשים. יש לפזר את הערפל מעל החורבן שחווה אותו אנגלוס נובוס, ומעל המושג הערטילאי של "קידמה". מאחורי ערפל זה טמון המרחב המלא של האכזריות האנושית. |