הכעס החל גואה...זה התחיל במערכת העיכול, הזדחל דרך הצינורות המפותלים, ואט אט התקדם ועלה מעלה מעלה, עבר את הקיבה, כשהוא לוחץ ומוחץ כל תכולה שבדרך, ומגיע במהירות אל הושט. שם התמהמה קמעא, אבל שעט אל עבר הראש שנלחץ מכל עבריו, והעביר פולסים לרקות...והסתדק וריצד באישונים,..ומשם כבר רצה להתפרץ דרך הפה אל אויר העולם...אבל לא. שם הוא נבלם... כמו לא מעז עדיין.
האוטובוס עצר בתחנה עוד לפני שהגעתי אליה. נופפתי לנהג בידי שיחכה לי, והאצתי את צעדי. ניסיתי לרוץ, אבל נוכחתי בעלגות שבמעשי זה, והמשכתי בצעדה נמרצת. למזלי, האוטובוס העמיס עדיין נוסעים ולא זז, והצלחתי להסתדק אל תוכו ברגע האחרון.התבוננתי סביבי וראיתי מושב פנוי בספסלים האחוריים. מתנדנדת הגעתי אל יעדי, ונזרקתי אל תוך הספסל כשהנני פולטת אנחת רווחה.איזה יופי,לבדי על הספסל. הלוואי וכך יהיה גם בהמשך. הנחתי את חבילתי לצידי, והחילותי להרהר על דא ועל הא. האוטובוס נעצר בתחנה הבאה, ואל תוכו נדחקו מספר אנשים שהחלו חודרים פנימה ומתקרבים אלי יותר ויותר.זו, הגברת השמנה נמצאת כבר בקירבה מאיימת..אוי, אוי...הוי מה טוב, היא מצאה מקום בספסל שלפני. והנה, עוד לפני שהספקתי לפלוט אנחת רווחה, הופה, התיישב לידי גבר צנום בעל ארשת צנומה עוד יותר. עצמות הלחיים הבולטות האדירו את השקעים שכמעט ונדבקו אל הלסתות. פנים מעונים עם הבעה מרושעת. הבחור במשקל נוצה פיסק את רגליו מיד עם התישבו. נו, רזה רזה אבל עם תיאבון כזה... עודני חוככת בדעתי איך להרחיק את רגלו שנידבקה אל רגלי, והוא כבר הכניס את ידו לכיסו, וניסה להוצא משהו. מרפק ידו העסוקה במעמקי מכנסיו ניתקע מדי פעם במותני, והעלה חרון מבעבע דרך נחיריי... אבל אמרתי בליבי, ניחא, הרי זה רק זמני, והזעם יעבור לאחר רגעים מספר.התנודות אמנם פסקו לאחר רגע או שניים,והגבר נינוח לרגע קט. אבל לאחר שהתמקם היטב בכיסאו, פסק את רגליו ביתר עוז. הכעס גאה ביתר עוז...הפיוזים עמדו להתפוצץ. שלא תעיזי, את שומעת...דווקא כן תעיזי, את מתאפקת כבר יובלות... הגברים, האלה, מה הם חושבים, שאם הטבע חנן אותם בשתי ביצים ותרנגול, אז הם שיא הבריאה...שלא תעיזי, יפרוץ כאן סקנדל...האם זה מה שאת רוצה?... שיפרוץ...לא...כן... לא... ניסיתי לרמוז בדחיפות קלות ברגלי, אבל זה היה מישגה והובן לא נכון ע"י הברנש. הוא נדחק עוד יותר. טוב, אז זה מה שאתה רוצה? אז מלחמה, ויהיו התוצאות מה שיהיו... דחפתי את רגלו ביתר עוז, וסיננתי בין שיניי, "תזוז למקום שלך, חוצפן שכמוך". הוא הסב את ראשו אלי ונעץ בי מבט רצחני, אבל לא אמר מאומה ולא זז.אבל הבין את הרמז, שאין לי כוונה להתמזמז איתו, ואף חש ברוחות המלחמה.טוב, אז אם ככה, אז במלחמה כמו במלחמה.גייסתי את כל כוחותיי ובכל פלג גופי דחפתי אותו. הברנש לא ציפה להתקפה רבתי כזו, כמעט הועף מן הכסא כשעל פניו הפתעה, שהפכה עד מהרה לחמת רצח. כמובן שהחזיר לי זפטה חזקה שהדביקה אותי אל דופן האוטובוס. גם אני נמלאתי בחימה ענקית, וסוף סוף השתחררה שאגה מפי , " מנוול, רבע עוף שכמוך, יש לך עוד חוצפה... תסתלק מכאן, חרה שכמותך", "תסתמי או שאעיף אותך מכאן לקיבינימט". הכעס הפך לטורנדו, הפיוזים עפו לכל עבר... התחלתי בדחיפות ידים, וקיבלתי שבעתיים. "מה אתה חושב לך, לך מותר לדחוף אותי ואני לא אשיב. מה, יש לכם הגברים יותר זכויות מאשר לנו?" אבל הגברבר לא התעמק, בזכויות למיניהן, הוא היה מחומם לגמרי וניסה לתפוש את צווארי. "הה, דפוק שכמוך, רוצה לחנוק אותי, אני כבר אראה לך!" לא עבר זמן רב, ונמצאנו אוחזים זה בצווארו של זו. בשלב זה כבר התערבו הנוסעים האחרים שעד אז, רק צפו, חלקם משועשעים וחלקם מזועזעים. הצעקות שמילאו את חלל האוטובוס היוו סימפוניה קולית מכובדת. האוטובוס נעצר והנהג הגיע אלינו. "תרדו מהאוטובוס, כן, שניכם, ומיד"! צרח בקול שהוחלף מאלט לכמעט סופרנו. "אתה מגן על המנוול, שתפש כמעט את כל הספסל. תראה, כזה דק", ומיד הוספתי "אבל, ברור, מגיע לו הכל, כי הוא גבר"... ומשלא קיבלתי שום תגובה , "מגיע לכולכם שתישרפו"... "תרדי, חוצפנית שכמוך, או שאני אוריד אותך", כך הגיב הנהג, וכבר אחז בידי... לפתע נשמע קול מבין קהל הצופים. "גברת ציפרוביץ, לא שווה להתנגד, בואי שבי לידי, אני השכן שלך בבית ממול". הקול המיושב, שבקע כמו מעולם אחר, החזיר את הסדר במוחי. אט, אט, חזרו הפיוזים למקום מושבם הרגיל. הלהבה שהוצתה והרקיעה שחקים, הנמיכה אט אט. הברנש הדקיק חזר למקומו, ואני התנהלתי לכוון הקול שבקע ממעמקי האוטובוס, והתישבתי ליד שכני.האוטובוס החל לנוע והשקט ירד על הארץ. |