כותרות TheMarker >
    ';

    איבי

    דברים שקרו , קורים ויקרו

    0

    הניתוח ואני

    9 תגובות   יום ראשון, 27/7/08, 11:53

    תמיד הייתי שמנה, די מאז שאני זוכרת את עצמי, יש האומרים, ששמנתי כדי שישימו לב אלי, אני אתפוס יותר מקום ויהיו חייבים לשים לב אלי, יש האומרים , שככול שאת יותר גדולה, ככה פחות שמים לב אלייך, במיוחד גברים, אבל כבר נושא לפוסט אחר ... 

    אז ניסיתי הכל בחיים, כל הדיאטות, כל הכדורים, מלתעות ומה לא, כלום לא עזר, נשארתי עקשנית במשקלי, שמנה, ענקית, לא זוכרת איך שמעתי על הניתוח, אבל שמעתי, החלטתי שאני עושה אותו, ניתוח לקיצור קיבה, ניתוח הפלא, הניתוח שיפתור את כל בעיותיי ואני אהיה רזה. 

    אז התחלתי את כל הבדיקות הפיזיות, הנפשיות, כן, יש לי תעודה שאני שפויה...

    קראו לי ולאמא שלי לשיחה, הרופאים באסף הרופא וסיפרו לנו שבא מומחה מיוחד מארצות הברית ללמד אותם שיטה חדשה של הניתוח בלי לפתוח בריצ'רצ' את הבטן, הקשבנו, התלבטנו ואמרנו, סבבה, אני אלך על זה.

     

     

    פברואר 1995

     מתאשפזים יום לפני הניתוח, חברה כל כך הפחידה אותי מהחוקן שיעשו לי יום לפני שכל הפחדים שהיו לי מהניתוח די התגמדו... 

    כשהתעוררתי, שמעתי מסביבי המולה, הייתי בין החיים למוות, כמעט מתתי, עשו לי עירויים, החייאות, עניינים, שרדתי, עברתי להתאוששות, הייתי מאושפזת הרבה זמן, חזרתי הביתה, נתנו לנו תוכניה, מה מותר לאכול, מה אסור לאכול, כל מיני כדורים שצריך להמיס ולבלוע ועוד ועוד ועוד 

    כל הזמן הקאתי, כמעט כל מה שהכנסתי לפה, הקאתי, ירדתי במשקל, לא כמו שרציתי והרגשתי כל הזמן לא טוב.

    אמרתי כל הזמן בבדיקות התקופתיות שנראה לי שמשהו לא בסדר, שאני לא מתקדמת לפי התוכניה, אמרו לי לא נורא, כל אחד מתקדם בקצב אחר, הקשבתי, אני הקטנה, מה אני מבינה ...

     

     

    ינואר 1998

    לא הרגשתי טוב, כל הזמן סבלתי, הקאתי, הכל, הגיע שלב שגם מים הייתי מקיאה, הלכתי לרופא ששלח אותי דחוף למיון, אשפזו אותי במיידי, יש לי חסימה, הייתי מאושפזת 10 ימים, עד שאבחנו, עד "שפתחו" את החסימה ועד ששחררו אותי ואני כל הזמן אומרת, נראה לי שיש משהו לא בסדר בניתוח ...

     

     

    אוקטובר 1998 

    שוב לא הרגשתי טוב, הפעם, לא חיכיתי כל כך הרבה, הלכתי לרופא ששלח אותי שוב דחוף למיון , שוב אשפזו אותי במיידי, שוב "פתחו" לי את החסימה ושוב אני אומרת, משהו לא בסדר בניתוח...

     

    ינואר 1999

     הפעם הסכימו לעשות לי בדיקות, הגעתי לבית החולים לבדיקה, טשטשו אותי, הכניסו לי צינורית מהגרון, עשו בדיקות, קראו לי ולאמא שלי, אמרו לנו, הכל בסדר עם הניתוח, לקחו את אמא שלי לצד ואמרו לה, הילדה לא מבינה ולא מקבלת את הניתוח, פיזית הכל בסדר, היא צריכה טיפול פסיכולוגי. 

    אז הלכתי, מצאתי פסיכולוגית שמתמחה בזה והלכתי, בלי קשר אמרתי לעצמי, אף אחד לא יעשה אותי משוגעת, אני אומרת משהו לא בסדר בניתוח, אני רוצה חוות דעת שנייה, ביררתי וקבעתי עם רופא אחר, רופא באיכילוב.

    אמרתי לחברה הכי טובה שלי, תבואי איתי כשאני מספרת את הסיפור, אולי את מהצד, תתקני אותי לגבי כל מיני פרטים, כי דברים שרואים מהצד לפעמים הם שונים. 

    אז סיפרתי לו את הסיפור, חברה שלי לא תיקנה אותי, סיפרתי כמו שצריך.

     בסוף הסיפור הרופא אומר לי, אני רוצה שתעשי שתי בדיקות, אבנים בכיס מרה ובדיקה של עיכול הקיבה. 

    קבעתי, הלכתי לשתי הבדיקות, מצאו לי אבנים בכיס מרה, כנראה שזה הגורם שהגביר את ההקאות שלי … 

    הלכתי גם לבדיקת העיכול, בדיקה מאד מוזרה …

    נתנו לי כריך עם חביתה רדיואקטיבית, אחרי שאכלתי את הכריך, שכבתי מתחת למכונה שצילמה את תהליך העיכול שלי.

    חזרתי לרופא, עם תוצאות שתי הבדיקות, שתיהן לא טוב, אמר לי, יש לך מלא אבנים בכיס מרה ואחרי שעה של צילום תהליך העיכול, קצב העיכול שלך היה 0%, פגעו לך בעצב בקיבה.

    התייעצתי עם הרופא, מה עושים ? אמר לי, חייבים להוציא לך את הכיס מרה, אני חושב שכדאי לפרק את הניתוח ולנסות לתקן את העצב בקיבה.אמרתי לו, בוא נלך על זה, הוא כתב מכתב לרופאים באסף הרופא, ככה, כבוד בין רופאים.הלכתי עוד פעם לפסיכולוגית ואמרתי לה , רגשותיי כה מעורבים , מצד אחד , אני לא מטורפת , יש משהו לא בסדר בניתוח ומצד שני , משהו לא בסדר בניתוח ...הרופא שלח פקס ואמר לי שהם רוצים , הרופאים באסף הרופא , לדבר איתי , נסענו אחי ואני לדבר איתם , הם ניסו לדבר איתי ולהגיד לי שאם אני אפרק את הניתוח אני אשמין הכל חזרה , זה הצחיק אותי לרגע , בשלב הזה , הייתי אולי 5 קילו פחות מהניתוח המקורי ...אחי היה פרקטי , את כיס המרה חייבים להוציא בכל מקרה ? חייבים אמרו , אז אמרתי , אני רוצה לפרק את הניתוח , חשבתי בליבי , רוצה את חיי בחזרה , אני אולי שמנה , אבל הייתי מאושרת.אחרי כמה ימים , התקשרו אלי מהמרפאה של הרופא באיכילוב , הוא לא מוכן לטפל בי , הרופאים באסף הרופא רוצים לטפל בי הם , לא ידעתי את נפשי מצער , לא רוצה שהם יגעו בי שוב הקצבים האלה.עד היום אני לא יודעת למה ... (תודה ליקום המדהים) אבל ניגשתי לרופא המשפחה שלי , לספר לו , לשאול אותו , להתייעץ , איש מדהים , רופא המשפחה שלי מאז שהייתי בת 6 לערך , סיפרתי לו , פתאום הוא אומר לי , אני מכיר את הרופא מאיכילוב ומתקשר אליו באותו הרגע , הוא דיבר איתו , הרופא מאיכילוב הסכים לטפל בי.שוב נכנסתי מתחת לשולחן הניתוחים , אני זוכרת , שהתחלתי להתעורר בחדר הניתוחים , שמעתי את הרופא אומר , אל תדאגו אם היא לא תקום עוד הרבה זמן , חשבנו שהניתוח ייקח הרבה יותר זמן.אז הייתי שוב מאושפזת , הרופא בא לבדוק אותי , הוצאנו את כיס המרה , פירקנו את הניתוח ותיקנתי כמה שיכולתי את העצב בקיבה , זה אף פעם לא יהיה מה שהיה , אבל יהיה הרבה יותר טוב ממה שהיה.היום , אני 9 שנים אחרי התיקון , אכן יש דברים שלא עוברים לי עד היום ואם אני אוכלת מהר מדי , או מערבבת מאכלים כאלה ואחרים , אני מקיאה , אבל אין ספק , שזה הרבה יותר טוב , ההתעקשות שלי על זה שאף אחד לא יעשה אותי מטורפת השתלמה ... 

     

     

     

    אתם מוזמנים לאתר החדש שלי:

    www.evy.co.il 

     

     

     

             

    ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

    © כל הזכויות שמורות לאיבי

    אין להעתיק את הכתוב ללא הסכמת בעלת הבלוג

    ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/7/08 15:00:

      אני שמחה שזה הצליח לה , אני גם חושבת שתהליך כזה צריך להיות מלווה בתהליך של שינוי מחשבה.

      תודה על הכוכב.

      אור ואהבה

      איבי

        28/7/08 21:19:


      איבי,

      קראתי בעניין רב את הסיפור, גם מתוך נקודה אישית שכן אחותי עברה ניתוח כזה בשנת 2000.

      אני לא חושבת שלה היו סיבוכים כאלו, אבל גם היא אמרה שיש לה רגישות לבשר מאז הניתוח.

      דווקא רגישות לשוקולד וממתקים, למרבה הצער לא קרתה לה...

      היא  ירדה נפלא, לחצי ממשקלה טרם הניתוח והרבה זמן עשתה כל מאמץ לשמור..

      עם השנים, כנראה משמעת מתרופפת, היא שמנה שוב, אם כי לדעתי לא לרמת טרם הניתוח.

      אני מודה שדי הסתייגתי מן הניתוח, אך ברור שאיחלתי לה הצלחה ועודדתי אותה, כי אין על תמיכה משפחתית.

      כל הכבוד על האומץ לספר!

      זה ייתן לנשים רבות החולמות להוריד במשקלן בדרך הניתוחית פרופורציה לדברים, אין סיכוי בלי סיכון.

      * גם לפוסט הזה וגם כוכב עידוד לפוסט על יום השנה לאביך, שכן לצערי אין אפשרות לככב פעמיים ואני חוששת לשכוח.

        28/7/08 13:39:

      טיפונת , תודה על התגובות חיוך
        27/7/08 20:42:
      תודה רבה
        27/7/08 20:31:
      לדעתי את יפיפיה!

      קבלי *
        27/7/08 12:59:
      נכון , מגיעים לנו חיים שפויים :)
        27/7/08 12:18:

      ראשית מחזקת את ידייך וכל גופך ונשמתך

      על השינוי שעשית, לא בקלות...

      פעמיים הייתי מועמדת

      פעמיים הבנתי שאני לא "קנדידטית" טובה

      לניתוח כזה ועדיין, מחפשת דרכים אחרות.

      חיים טובים ושפויים

      מגיעים גם לנו...

      ארכיון

      פרופיל

      איבי מלכת האור
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין