אני מכירה את האיש שחוצה את הרחוב וכמעט נדרס תחת הגלגלים שלי. מינץ. רואה החשבון שלי.
בדרך כלל הוא יושב מולי עם גיליונות של מספרים ומתפעם מתנודות הרווח וההפסד, ומה הוא יודע בכלל על רווח והפסד? אני תוהה תמיד, ומתכווצת תחת המבט המוכיח שמאחורי זגוגיות משקפיו.
פקיד בנשמתו,רואה החשבון שלי, ועל פי רוב דעתו נתונה למספר המטלות שעליו לבצע בפרק הזמן המוגדר שבין יקיצה לשינה, באופן שלא מותיר מקום לפטפוטי סרק; אבל הבוקר, כשהוא נחלץ בדרך נס מהתנגשות חזיתית עם פגוש המכונית שלי, משהו שונה בו.
הבוקר יש זר ורדים בידיו, והאור שמשתבר על הפרחים האדומים צובע את מינץ בגוונים חדשים.

לרגע אופפת את דמותו האפרפרה הילה של זוהר, וכשהוא מושיט לי ורד ומתנצל כלפי בקידה שמגיעה מתרבות רחוקה, ונוחתת מבוישת וזרה באמצע פקק התנועה הלבנטיני, הוא נדמה לי כאחד מאותם אנשי כספים מבריקים העוטים חליפת מעצבים אלגנטית, על זרועם שעון פלטיניום כסוף, בכיס מקטורנם עט מוזהב, ובין שאיפת סיגר ללגימת נוזל ענברי בכוס עגולה, הם מפריחים לחלל האוויר בועות של משוואות עוקפות מס.

צופרי המוניות שמאחורי מנפצים את החזיון.

מינץ לבוש כתמיד בחליפה שנרכשה במבצעי סוף העונה של בית כלבו כלשהו וכבר נשחקה עד דק באיזור המרפקים, על זרועו הוא עונד שעון זול (אם כי אמין מאד) עם רצועת פלסטיק שחורה, וטון קולו, מן הסתם, יבש וענייני כקרש.

במראה האחורית אני רואה אותו מתרחק, והזר חבוק בזרועותיו;

איש עם ורדים, איש עם מטרה, איש עם אישה מבושמת שממתינה לבואו בטירת שיכון בעיר נידחת.