| הצייד צופה, מתבונן, נותן למבטו לעגוב על צילו של ענף ביום קיצי. הוא מביט אל העלים ואל קרומם הדק. בנשימתו הקלה, הוא זע לאיטו, משתדל שהנעל לא תרעיד את העלים המתים שעל האדמה. עיניו העייפות תרות אחרי הכתמים הרחוקים, מעבר לעצים. במחצית היום הוא ירשה לעצמו לגמוע מים. בדידותו מעמיקה בכל רגע ורגע, אך הוא לא יתן לזיכרונות להעלות את כאבו המתמשך, הוא יעדיף לבלוע את המרחק בקרומי היער. בקיומו הנורא, הוא אמן ההסוואה-ההסתרה. הוא נעלם בין קרני השמש לצמחיה, ונהנה מהיעלמותו זו. להעלם מהעין, להעלם מהמחשבה, לכך הוא מתמכר. לקראת הערב, יופיע הצבי. במהירות רבה, חוד החץ יפגע ברשתית העין, מבלי להשמיע קול. הצייד הוא אמן המוות, ואף רחש דק לא יתן לעלים ולפגר, שכעת נגרר ביער, להפריע את מנוחת החיים. איש לא יראה אותו חוזר למחנה, מקים את מדורתו ולועס בחשאי את הבשר. גם בחזרתו, הוא מתמיד בהסתרה, איש איננו חווה את הדם מלבדו. |