הלפיתה שרון אולדס

היא הייתה בת ארבע, הוא היה בן שנה. היה גשום, היינו מצוננים,

היינו בדירה שבועיים ברציפות,

אחזתי בה כדי למנוע ממנה לדחוף ולהפיל אותו שוב על

פניו, וכשכף ידה אחוזה

בידי, לחצתי אותה, בכוח, לכמה

שניות, לעשות עליה רושם,

להכאיב לה, בכורתנו האהובה, אפילו כמעט

התענגתי מהתחושה המייסרת של הלחיצה,

הביטוי, שזרם לתוכה, של הזעם  שלי.

"אסור, אסור, אסור" הניגון

המצטדק שליווה את הלפיתה. זה קרה מאוד

מהר -  לתפוס בכוח, ללחוץ, ללחוץ,

ללחוץ, לשחרר – וברגע הראשון

של הכוח, היא הנידה ראשה, כאילו בודקת

מי  הוא זה, והביטה בי,

וראתה אותי – כן, זו הייתה אימא שלה,

אימא שלה עשתה את זה. עיניה

הכהות הפתוחות לרווחה קלטו

אותי, היא הכירה אותי, בהלם של הרגע

היא ידעה אותי. זאת הייתה אימא שלה, אחת

מהשניים שאהבה ביותר, השניים

שאוהבים אותה הכי הרבה, זה היה קרוב

לשורש האהבה.