כותרות TheMarker >
    ';

    פרופיל

    הקו א-ל התקווה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    code2hope

    מעורר ומורד בכח המשיכה, לעבר התקווה

    פוסטים אחרונים

    code2hope

    מעורר ומורד בכח המשיכה, לעבר התקווה

    תגובות (30)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      7/8/08 02:35:

    צטט: שרה בכור 2008-08-06 22:51:37


    עופר

    מסקנתי

    שאתה  ענק

    האמת שאנחנו קטנים העומדים על ראש של ענקים...ראי ערך: חז"ל, הרמב"ם, לאונרדו...

     

      6/8/08 22:51:


    עופר

    מסקניתי

    שאתה  ענק

      6/8/08 09:44:

    צטט: שרה בכור 2008-08-05 23:38:22

    עופר

    פוסט מרשים ומרתק

    אשוב לקרוא בו שוב

    כדי לקחת ממנו עוד ועוד

    נפלא


    "

    ...המין האנושי חווה, חש, תופס ורואה

    את עולמו וסביבתו הטבעיים והחברתיים

    על מערכות סדריהם וערכיהם...

     כמערכת של הבדלים זוגיים המובחנים כהפכים...

     "ניגודים בינאריים".

     בין הפכים בינאריים אלה אולי הבולטים ביותר,

    ועל כן גם המשפיעים ביותר על בינויה הסימבולי של תבל ויושבי בה,

    הם הזוגות אור וחושך וזכר ונקבה,

     זה כנתון קוסמי – טבעי,

     וזה כנתון אנושי – חברתי...

    למותר להוסיף שכל נתון קוסמי –

    טבעי משמש גם סמל

    לבינאריות אנושית – חברתית, ולהיפך."

    פרופ' צבי ורבלובסקי  - חוקר מדע הדתות במאמרו 'המבדיל בין אור לחושך'

     לשרה

    מעניין מתי פרופ' ורבלובסקי כתב את סיפרו? כי אני כתבתי את שלי "בין אור לחושך" שיצא לאור גם בסינית בסין.

    אמנם אור וחושך הם היסוד של ההפכים ואחרי שורש זה בא הענף ואולי הגזע האנושי של בדידות וחברה...

    ולעצם של עוד ועוד...חיזקת אותי ותודה

    עפר

     

     

      5/8/08 23:38:

    עופר

    פוסט מרשים ומרתק

    אשוב לקרוא בו שוב

    כדי לקחת ממנו עוד ועוד

    נפלא


    "

    ...המין האנושי חווה, חש, תופס ורואה

    את עולמו וסביבתו הטבעיים והחברתיים

    על מערכות סדריהם וערכיהם...

     כמערכת של הבדלים זוגיים המובחנים כהפכים...

     "ניגודים בינאריים".

     בין הפכים בינאריים אלה אולי הבולטים ביותר,

    ועל כן גם המשפיעים ביותר על בינויה הסימבולי של תבל ויושבי בה,

    הם הזוגות אור וחושך וזכר ונקבה,

     זה כנתון קוסמי – טבעי,

     וזה כנתון אנושי – חברתי...

    למותר להוסיף שכל נתון קוסמי –

    טבעי משמש גם סמל

    לבינאריות אנושית – חברתית, ולהיפך."

    פרופ' צבי ורבלובסקי  - חוקר מדע הדתות במאמרו 'המבדיל בין אור לחושך'

      4/8/08 08:33:

    צטט: ידידת אמת 2008-08-03 23:10:42


    מהו עושר לעומת אושר? חיוך

    האושר הוא דבוק בעצם באדם...ואילו את העושר ניתן לאבד.

     

      3/8/08 23:10:

    מהו עושר לעומת אושר? חיוך
      3/8/08 00:06:

    צטט: הפיה 2008-08-02 22:46:51

    מאד אוהבת את הספרי,

    ובהחלט ישנם ניגודים בכל דבר,

    הבחירה היא שלנו להחליט

     מה אנו רוצים בכל זמן נתון,

    כוכב

     

    אכן, מהות האדם היא הבחירה....

    תודה

     

      2/8/08 22:46:

    מאד אוהבת את הספרי,

    ובהחלט ישנם ניגודים בכל דבר,

    הבחירה היא שלנו להחליט

     מה אנו רוצים בכל זמן נתון,

    כוכב

     

      2/8/08 21:57:

    צטט: שיקשקשוק 2008-08-01 21:28:54

    השילוב בין עולם הרוח והממון , הוא הנכון.

    לא צריך להיות קיצוניים לא לפה ולא לשם.

    ואני ממש לא בעד למכור את הפרארי. כמה צריך לעבוד בשביל אחת כזו.

    פוסט מצויין. אם כי בפעם הבאה פונט קצת יותר גדול , ישדרג אותו בהחלט. 

     

     

    את משקשקת אותי בחיזוקייך... 

      2/8/08 21:55:

    צטט: גו'די 50 2008-08-01 19:40:51

    אומנם קצת ארוך אך הצלחת לרתק אותי עד הסוף

    וזה כבר משהוא חיוך


    "ובכלל, האתגר הוא דווקא לקנות – ולא למכור – את הפרארי ולהטמיע בקניה הזאת תוכן ואמירה, להבדיל מתפיסת העולם הקוראת להתנזרות ולהתנכרות לכל היופי המקיף אותנו "

    מסכימה מאד עם השורות הללו הן כל כך נכונות.

    יופי של פוסט.

    היי ג'וד

    זכיתי לרתק אותך וואו!!!

    זה שכרי בכל עמלי

    רק טוב...

     

     

      2/8/08 21:15:

    צטט: אילת פורת 2008-08-01 16:50:49

    צטט: חוג רב תחומי 2008-08-01 12:02:03

    צטט: אילת פורת 2008-08-01 10:27:13

    דרך אגב,
    אם כך זה ממש בסדר שלאושו היו 97 מכוניות רולס-רויס!

    לאילת

    דיברנו על הממוצע, זוכרת? כלומר שאושו יכול להסתפק בסוברו אחת-  1800 סמ"ק  מודל 2003

     

     

    אולי 97 רולס רוייסים זה הממוצע?

    למשל בין כלום לבין 230 פורשות...?

    העניין הוא שאושו היה חכם באמת.

    והיה קשה להבין איך איש רוחני כמוהו

    נוקט חומרניות מנקרת עיניים שכזאת.

    אני חושבת שאולי הוא רצה להראות

    שאת הגשמי יש להעלות, ושאין לומר

    או חומר או רוח

    (שזה אותן אותיות, רק נוספה מ'...)

    אלא אפשר גם זה וגם זה.

     

    אין לדבר סוף...

    יש שחושבים שאכילת שרצים זה דבר בריא

    ויש המטיפים לניתוק טוטאלי מהחומר...

    יש המגזימים בריבוי החומר...

    ויש הקוראים לאור חושך ולחושך אור

    ואני סובר שיש איזון ושביל הזהב שהיא היא הדרך...

     

     

      1/8/08 21:28:

    השילוב בין עולם הרוח והממון , הוא הנכון.

    לא צריך להיות קיצוניים לא לפה ולא לשם.

    ואני ממש לא בעד למכור את הפרארי. כמה צריך לעבוד בשביל אחת כזו.

    פוסט מצויין. אם כי בפעם הבאה פונט קצת יותר גדול , ישדרג אותו בהחלט. 

     

      1/8/08 19:40:

    אומנם קצת ארוך אך הצלחת לרתק אותי עד הסוף

    וזה כבר משהוא חיוך


    "ובכלל, האתגר הוא דווקא לקנות – ולא למכור – את הפרארי ולהטמיע בקניה הזאת תוכן ואמירה, להבדיל מתפיסת העולם הקוראת להתנזרות ולהתנכרות לכל היופי המקיף אותנו "

    מסכימה מאד עם השורות הללו הן כל כך נכונות.

    יופי של פוסט.

      1/8/08 16:50:

    צטט: חוג רב תחומי 2008-08-01 12:02:03

    צטט: אילת פורת 2008-08-01 10:27:13

    דרך אגב,
    אם כך זה ממש בסדר שלאושו היו 97 מכוניות רולס-רויס!

    לאילת

    דיברנו על הממוצע, זוכרת? כלומר שאושו יכול להסתפק בסוברו אחת-  1800 סמ"ק  מודל 2003

     

     

    אולי 97 רולס רוייסים זה הממוצע?

    למשל בין כלום לבין 230 פורשות...?

    העניין הוא שאושו היה חכם באמת.

    והיה קשה להבין איך איש רוחני כמוהו

    נוקט חומרניות מנקרת עיניים שכזאת.

    אני חושבת שאולי הוא רצה להראות

    שאת הגשמי יש להעלות, ושאין לומר

    או חומר או רוח

    (שזה אותן אותיות, רק נוספה מ'...)

    אלא אפשר גם זה וגם זה.

     

      1/8/08 12:02:

    צטט: משה "" מ ו ס ה 2008-08-01 11:32:50

    עופר, יישר כוחך על פוסט מאלף ומעלף, שבו לשון נופל על לשון...

    בבהירות מעומעמת שבו כל אחד ואחת לפי מינם, יכולים למצוא את שמאלם לימינם...

    התודה לך הכוכב

     

    למשה

    יפה אולי המאלף מעלף?

    תודה

     

      1/8/08 12:02:

    צטט: אילת פורת 2008-08-01 10:27:13

    דרך אגב,
    אם כך זה ממש בסדר שלאושו היו 97 מכוניות רולס-רויס!

    לאילת

    דיברנו על הממוצע, זוכרת? כלומר שאושו יכול להסתפק בסוברו אחת-  1800 סמ"ק  מודל 2003

     

      1/8/08 11:59:

    צטט: אילת פורת 2008-08-01 10:24:40

    תודה על ההזמנה לקרוא.
    בקריאה ראשונה - מרתק,
    רעיון שאני יכולה לאמץ בקלות,
    אפילו בהקלה.
    יופי, עכשיו לא צריכים להיות מושלמים
    (ואני אכן בעד goodenough בכל מעשיי...)
    לא צריכים להיות בעלי דיעה נחרצת
    (אני באמת מרכז מתון או משהו כזה)
    לא חייבים לבחור או שחור או לבן
    (אפשר לנקוט בגישת גם וגם או לא זה ולא זה...)
    בקיצור -
    אתה חושב שהבנתי?
    כי אם לא, אצטרך לחזור ולקרוא שנית
    (ואהבתי את הפרדוכס במילה "שנה").
    שישי בכיף,
    איֶלֶת.

    לאילת

    א. צריך לשאוף לשלמות אבל להכיר בעובדה שאין שלמות, כי כל דבר המגיע לשלמות דבק בו החיסרון לכן כתוב "לפתח חטאת רובץ" מתי החטאת / הרע דבק באדם? בשעה שהוא מגיע לשלמותו במעיי אמו...

    האדם קרוי מהלך כי הוא תמיד בדרך להשלמתו להבדיל ממלאך (שיש לו רגל אחת) כי הוא עושה את שליחותו בשלמות...

    ב. לגבי הדעה הנחרצת היא בנמצא, לכן  צריך להבין את השורש כדי ללמוד על המורכבות של הענפים...

    ג. השחור והלבן הם מציאות ורצוי לבחור בלבן המשול לטוב, אך לזכור שגם השחור הוא טוב כי מבלעדיו לא היינו מכירים בלבן

    ד. תמיד רצוי לחזור ולשנן כי "האמת מארץ תצמח" כלומר מהעומק, ככל שהדבר בולט ומיוחצ"ן יותר הוא רחוק מהאמת...

     

    רק טוב וחסד...

    תודה

    עפר  

     

     

      1/8/08 11:32:

    עופר, יישר כוחך על פוסט מאלף ומעלף, שבו לשון נופל על לשון...

    בבהירות מעומעמת שבו כל אחד ואחת לפי מינם, יכולים למצוא את שמאלם לימינם...

    התודה לך הכוכב

     

      1/8/08 10:53:


    המעשים הטובים הם המעשים

    רשומה מאלפת כתבת למרות שלא מתחבר אל כולה

    יש הרבה מה להפיק ממנה

    אהבתי!

      1/8/08 10:27:
    דרך אגב,
    אם כך זה ממש בסדר שלאושו היו 97 מכוניות רולס-רויס!
      1/8/08 10:24:
    תודה על ההזמנה לקרוא.
    בקריאה ראשונה - מרתק,
    רעיון שאני יכולה לאמץ בקלות,
    אפילו בהקלה.
    יופי, עכשיו לא צריכים להיות מושלמים
    (ואני אכן בעד goodenough בכל מעשיי...)
    לא צריכים להיות בעלי דיעה נחרצת
    (אני באמת מרכז מתון או משהו כזה)
    לא חייבים לבחור או שחור או לבן
    (אפשר לנקוט בגישת גם וגם או לא זה ולא זה...)
    בקיצור -
    אתה חושב שהבנתי?
    כי אם לא, אצטרך לחזור ולקרוא שנית
    (ואהבתי את הפרדוכס במילה "שנה").
    שישי בכיף,
    איֶלֶת.
      1/8/08 10:19:


    עופר ידידי היקר:

     בל ניסתנוור.

    "לא הממון יצר הרעיון" -

    הממון פיתח 

    רעיון שעשה

    "ממון"

     

      31/7/08 19:58:

    צטט: מנואל-אמיר 2008-07-31 18:56:10


    ואו, מגיע לך כוכב רק על זה שהצלחת לרתק אותי לקרוא פוסט כל כך ארוך

     

    היה כדאי בשבילך ובשביל כמותך...

    תודה

      31/7/08 19:58:

    צטט: דלית41 2008-07-30 10:36:01


    כוכב לכוכב *

    תודה לך...

     

      31/7/08 18:56:

    ואו, מגיע לך כוכב רק על זה שהצלחת לרתק אותי לקרוא פוסט כל כך ארוך
      30/7/08 10:36:

    כוכב לכוכב *
      30/7/08 00:12:

    צטט: pinkason1 2008-07-29 12:06:18

     יפה מאוד אהבתי המשך שבוע נפלא

    תודה לך...

     

      30/7/08 00:12:

    צטט: דוכסית1 2008-07-29 08:24:09

    קודם כל.. מאיפה לו הפרארי? דבר שני- הוא מכר אותה בכסף טוב. מה שהוא לא סיפר זה שהוא קנה למבורגיני או לוטוס במקום קריצה

    אי אפשר בלי כסף והעולם הזה עשוי חומר. רק שלא נשכח עצמינו בחומר.. אתה מוזמן לפוסט שלי על כסף

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=543182

    הייתי בפוסט שלך הגבתי וכיכבתי...

     

      29/7/08 12:06:
     יפה מאוד אהבתי המשך שבוע נפלא
      29/7/08 08:24:

    קודם כל.. מאיפה לו הפרארי? דבר שני- הוא מכר אותה בכסף טוב. מה שהוא לא סיפר זה שהוא קנה למבורגיני או לוטוס במקום קריצה

    אי אפשר בלי כסף והעולם הזה עשוי חומר. רק שלא נשכח עצמינו בחומר.. אתה מוזמן לפוסט שלי על כסף

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=543182

    0

    עפר אלוני כותב על הנזיר שקנה פרארי

    30 תגובות   יום שני, 28/7/08, 16:18

    המחבר של "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" הוא ממוצא הודי שבתפיסתו הוא מתנזר מהעולם הזה לעבר הבא... ואילו אני יהודי החולק עליו במהות, כי אני  סובר  שיש להעלות  את החומר ולא להתנזר ממנו ולכן לשיטתי הנזיר אמור לקנות פרארי ולא למכור אותה...

     

     הניגודים בעולמנו:

    "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים: עת ללדת ועת למות עת לטעת  ועת לעקור נטוע עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ  ועת לבנות עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד עת להשליך אבנים  ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחוק מחבק עת לבקש ועת לאבדעת לשמור  ועת להשליך עת לקרוע ועת לתפור עת  לחשות ועת לדבר עת לאהוב ועת לשנוא עת מלחמה ועת שלום מה יתרון העושה באשר הוא עמל "...החכם באדם

     

    הקדמה: בכנס של ארגון האקדמאים, בחוג רב תחומי שערכתי שם, שאלתי את הנוכחים על הניגודים שבעולמנו -הכנס היה במקום הנמוך בעולם בים המלח- ולכן המתכנסים התעלו על עצמם*,  והם מנו מנו וספרו כמעט עד האינסוף את: השחור ולבן, חיים ומוות, רוח וגוף, יפה ומכוער, מכניזם ואנושיות, טהור וטמא, צדיק ורשע, אמונה וכפירה, בחירה והרגל, חול וקודש, אהבה ושנאה, זכר ונקבה,חיים ומוות, עשיר ועני, גבוה ונמוך, רזה ושמן, עצוב ושמח, רעב ושבע, תמים וחכם, שלם ושבור, חכם וטיפש, יום ולילה, לח ויבש, מחוספס וחלק, יצר הטוב והרע,נזיר וגרגרן, צהוב וסגול, כחול ואדום, עצל וחרוץ, גאוותן וצנוע, גבר ואשה, חי ודומם, מדבר ואילם, מלך ועבד, קצין וטירון, מורה ותלמיד, נותן ולוקח, שקיאה וזריחה, יעקב ועשיו, נטעיה ועקירה,פשטות ומורכבות, בדידות וחברה, לידה ומיתה, לטעת ולעקור, לחבק ולדחות, להדליק ולכבות, קידמה ופרימיטיביות... ולמה אני מדגיש בדרכי את הניגודים? כדי לעורר את האדם מתרדמת ההרגל ולסלול לו את הדרך לשביל הזהב העובר כגשר צר והעיקר לא לפחד כלל...

    *הצמיחה באה ממקום נמוך כתוב "כי נפול תיפול כנסת ישראל" שתי נפילות הנותנות לנו יתרון לצמיחה, כי כוח הצמיחה בא מתחת לפני הקרקע. זרע שנופל על פני הקרקע לא נובט...

    הנזיר שקנה פרארי

    מאת: עפר אלוני

    החיים כגשר שמקשר
    סיפור המגשר בין  הניגודים שבעולמנו
    מסע אל הממוצע שהוא השיא המתבקש
      

    מקרא הסיפור: כל ההדגשים מדגישים את הקשר לשורש ולתוכן 
    הרקע למצב צבירה של קצוות
    שנים חי דוד ביסורי מצפון – מושג המצביע על מצפן מקולקל – מה שהוביל אותו בהפלגה למחוזות של המזרח כמערב ולתפיסות עולם שעל פיהן האור והחושך כמשל לטוב ולרע המשמשים בערבוב מה.
    בכלל, המונח ערבוב הזכיר לו את השבתות עם ניגודים של  שמש עם תמהיל של צינה ובו בזמן ברקע – פיגוע, שקרע את השקט בשקט מצמרר, כמו שהערב מכיל בתוכו את היום והלילה בערבוביה. הוא חי את הניגודים בקצב של לד זפאלין בשירם STAIRWAY TO HEAVEN , שיר שמצד אחד מתחיל בגיטרה  אקוסטית,שנמשכת לאורך ורוחב זמן וצלילה מנופץ באחת בגיטרה חשמלית ברוק מצמרר. זה הניע אותו למחשבות ושאלות
     רוחניות על המינון  של  האיזון הרצוי בעולמו. עולמו שנעלם ב"קול המונה של רומי", מושג ששיקף את המולת העיר, שהקיפה אותו בלהט העשייה ובקור הרוח, למרות החמסינים התכופים שתקפו אותו בחיי השעה.
    הוא בילה והתבלה בחוגים שנעו כחוגה (מעצם מהותם) סביב ציר, שהיה עשוי מחומרים אציליים, נדירים כלפי חוץ, לכאורה, אבל שהיה זקוק לשימון ותחזוקה בעזרת גורמים אינטרסנטיים, שלא ידעו שובע -"אוהב כסף לא ישבע כסף"- למרות הדיאטות שהקיפו אותם בחיי השעה. שנים היו לו חלומות על מטרות, שחמש דקות לאחר שהשיגן, בזכות חתירה בלתי נלאת, שכח את ההישג כדי להסתער על המטרה הבאה. "עוד ניגוד", ציין לעצמו ביומן של  החיים.
     סדר יום שלא יכול לקרות בלילה כי חשוך שם
    סדר היום שלו היה בנוי ממערבולת ספירלית שהייתה מורכבת (ולא פשוטה) השקמה  ע"י מלכה המזכירה שהייתה מבשרת לו על עוד חוזה חתום, כשברקע החדשות מבשרות על ירידת המעו"ף שלא עף, עם תחזית ליום יפה יותר.חלונו השקיף לחצר רגועה כאילו שלא קרה כלום במאה השנים האחרונות למרות שבפנימיות שלו הוא חש בנקודת הרתיחה של החיים.
    במשרדו הוא שלט על שתי פקידות שקיבלו פקודות, שני עורכי דין שערכו את הלימוד זכות - ולא את הדין,  נהג שנהג להעדר, וסבל שסבל בשקט את הקריז שהכתיב הקצב של המשרד.
      "הדעות הישרות... והם הדעות הממוצעות הבינוניות"
    (עקנין)
    השלם את החסר כערך כי אין שלמות בעולמנו
     תמיד הוא התלוצץ עם עובדיו על האבסורד שבחיים  וציין "בכל מקום שתראו שוטר יהיה פקק, ואזור שנמצא אלוף בצבא מאובטח מרוב פרנויה כמו הדוגמא של הווארד יוז, ובקרב הפסיכולוגים תמצאו חוסר יציבות נפשית, באנשי הדת תמצאו לעיתים חוסר תמימות ובטחון באלוהים ומכאן נובעות תופעות ההשתדלות יתר, היפנים המאופקים סובלים מיציאות של קריז בקרב מגע, עורכי הדין שמייצגים אתכם סובלים מחוסר אמון בכם ומחתימים אתכם על הסכמים שסך התביעה תעבור אליהם,  אנשי השיווק לוקים בקמצנות בלתי מובנת ואילו העיתונאים הם חסרי תקשורת מינימלית עם בני שיחם, שלא לדבר (אז למה אתה מדבר? - חשב בליבו) על מי שמכר לי את הפרארי, שנוסע בגרוטאת-טרנטע", מה שנקרא הפוסל במומו פוסל.
    זה תמיד מזכיר, את התפיסה של המורה עליזה בשיעורי דקדוק בקטע של "השלם את החסר". כי החסרון יוצר כוח רצון שרץ להשלמה. במצב של שלמות היינו נשארים תמיד במצב צבירה של ישיבה , אבל ההשלמה של החסך ממריצה אותנו לקום לעבר העתיד שאמור להשלים...

     

    הארה  שבתאונה
     התאונה התרחשה בהיסח הדעת, כדרכם של הדברים הטובים וגם הרעים, חשב. מצד אחד ניתן למצוא מציאה של מיליון דולר מבלי משים - ומצד שני גם המוות שמשול לרע עלול (ולא עשוי) להפתיע. ואולי זה הצל של הריגוש שבחיים המשתקף בהיסח דעת שמפתיע וגורם לשבירה ובמילא לריגוש. כי כשראש ממשלה מחליק על ריצפה חלקה זה מצחיק יותר מהחלקה של ילד כי השבירה של מערכת הציפיות צופה להמשך הליכתו של הראש. להבדיל מבכי, שהוא חזק יותר בשעה שצעיר מת בפיגוע לא צפוי – מאשר ביחס לגוסס הדועך לאיטו... התאונה האמורה התרחשה, בשעה שהיה בדרך למסיבת סיום, ולכן הוא חשב, שזה הסוף על פי תפיסת עולמו במערכת המושגים של "בת קול". (בכלל למה היא בת, ולא בן - או לחילופין קול נטו - ערער בקול על תפיסת עולמו הוא)... הוא נכנס לצומת באדום, תוך רצון לפנות שמאלה, כאשר הרכב שבא ממולו נמעך אל מול פגושו. הכריות התנפחו וצבען הלבן נתן לו תחושה שהוא בעולם שכולו אור...למרות חטאיו שגרמו לו להחטיא את מטרותיו האישיות. הנהג הנפגע יצא מרכבו מנפנף בידיו בתנועות מאיימות, כשמפיו הוא פולט קרינה רדיו-אקטיבית ולא פסיבית ודרישה להצגת הרישיון ,ארץ, עיר, חי וצומח....וכשדוד אמר לו סטופ! הוא נעצר באות זין. מיותר לציין שהרכב נהרס כליל (למה מיותר? כי זה לא סיפור שנועד רק למוסכניקים. אולי גם, אבל לא רק....)הגרר גרר, המשטרה שיטרה והנוסעים נסעו לביתם ולא למחוז חפצם, כי החפץ התרחק במימד הזמן של החיים.דוד עם יד כפופה, מכה בראש וביטוח המקיף את הנזקים הפיזיים ולא הרוחניים, חזר אבל וחפוי לביתו, שהיווה קונטרסט לנפילתו, בגלל - או בזכות – הביתיות שבו. ביתו היה מוקף בעצים מוריקים בירוק עם דקלים מתנשאים בקטע הפיזי מדשאות מלפנים ומאחור  רימון באדום שבלט על רקע השקד הירוק וגויבה צהובה שריחה הזכיר לו את חלוף העונות.כל עונה "נדלק" פרי אחר כעין איתות לקראת העונה הצפויה ורק הלימון החמיץ פרותיו. דוד טען הסבר טעון שבגלל שהוא היה נוהג לחלוף על פניו של העץ מבלי משים וקונה את הלימון  במכולת של מזל, העץ נפגע (לא אישית, כי הוא דומם, אבל מנטלית). כי הפרי התלוי היה מכביד על הענפים והענפים על הגזע – וכך עד לשורש ולמהות, עד שלא יכול היה לשאת ולסבול זאת עוד ולכן הגיב בחדלון.

     "גדולה היא הדעה שהיא ממוצעת בין שתי הזכרות, שנאמר: כי אל דעות ה' "

    (ירושלמי, ברכות ח' ב')

    הנעורות כערך מעורר

    בכלל תפיסת הניגודים ליוותה אותו עוד משחר ילדותו עם ציוני דרך הבאים הבנויים כרשימה: בשעה שהיו מצננים את גופו שלהט מ-39 מעלות בבית ולא בצל,באמבטיה קרה עם קוביות קרח, ששטו בקצב גופו המפרפר בן קור לחום. כפיצוי היו נושאים אותו עטוף במגבת למיטת חוליו. בשנות נעוריו - כשישב על הברזלים הקרים שבקרנות הרחוב, בימים לוהטים ובבגרותו - כשבימים מושלגים בהה באורות הברקס הלוהטים מאודם, ברכבים שחלפו על פניו מבלי שוב...תפיסת החינוך של הוריו היוותה מצע לתפיסת הניגודים שלו: שליטה שקטה ביד רמה וללא מילים, בשעת הידרדרות באמצעות אטימת כל החושים, למרות שמטבעם פורצים החוצה. הרקע המוזיקלי בביתו היה של  ג'ו קוקר, שקולו המשופשף כמו ג'ינס הזכיר לו את החספוס שבעולם. הוא דאג לציין בפני מי שהיה מוכן להקשיב שמה שבנה את ג'ו קוקר זה הרקע ! זמרות הרקע ברכותן היוו בשיריו הצרודים קונטרסט לחספוסו.הוא גדל על רקע  ציוריו של לדני האיטלקי שצייר סוריאליזם נקי ברקע - ובמרכז צייר בטרוף את המושא של הציור. "שוב ניגוד בין טהרה לטרוף", לחש לקהל מאזיניו.בכלל באמנות נחרת בו מהבית  סגנון נאיבי על גבול התמימות עם מסגרת נוקשה עשויה מזהב בוהק, ברמה של גורמט ארסי.באוכל, עוד כילד, העדיף שטרודלים חמים עם גלידה קרה, ששטה מעל בנחת - בלי קשר לטמפרטורה שמתחת,  וקפה לוהט עם קצף קר, שמשמש כגורם הפתעה לחום שמבעבע מתחת.הניגודים בלבלו אותו וגרמו לו לקבל החלטות סותרות. ביום הוא חשב על הערב וכשהוא לבש שחור, הוא חשב שדווקא היום היה יותר מתאים לו, בגלל האווירה הזחוחה, לאור הצלחתו המסחרית ללכת בלבן .לבית ספר נעטף לו  סנדוויץ', שהיה מורכב מלחם יבש ביחס לתרכובת העסיסית של רטבים, נקניקים וחסה.המחברות שלו - כריכתן הייתה מנייר נטול עץ, מחוספס עד כדי צמרמורת, עם דפים שהיו עשויים מכרומו מבריק, נעים למגע. עמוד השער היה אצלו בדרך כלל מופע יצירתי וקריאטיבי, אבל עמ' 2 נכתב כבר בחוסר שליטה, שלא לדבר שמעמ' 6 ומעלה כבר קשה היה לזהות את צורת האות. הילקוט היה אמנם בסטייל Heavy Metal – אבל  ריק. למרות, או בגלל, שישב בשורה הראשונה בכיתה, לא הקשיב – וגם לא נאלץ להעמיד פני מקשיב - כי מבטי המורים דילגו מעליו אל השורות האחרונות.הוא נבחר לוועד הכיתה בגלל יופיו, אבל לעיתים החרימו אותו. החבר שלו, שישב לצידו, לא נתן לו - במובן הרחב שהוא הצר של המילה. הוא לא היה רשאי לחצות את אמצע השולחן והוא אף סימן בעיפרון קו גבול . הוא נהג להתגרות בו – "אתה רע - מלשון רעוע ביחסים איתי? או ידיד - ברמה של יד ליד, או שמא חבר מלשון חיבור?" הילדים הגדולים בגובה, שהוא גרם להם להראות נמוכים בתפיסת עולמם, איימו עליו מנטלית, כי היה נמוך, למרות החלומות שהמריצו אותו להישגיות - בעיקר בשיעורי הספורט. תמיד הוא התנחם בכך שנפוליאון ואינשטיין היו נמוכים. אולי זה מדרבן אותך להוכיח את מהותך, כשם שכלבים קטנים - נבחנים יותר, צחקו עליו.הוא חי בבועה במעין אינקובטור, שהגן עליו מציניות מתנשאת. מדי פעם היה מי שדקר אותו עם סיכה ואז היה יוצא לו האוויר (מהבועה) וזה היה משפיע עליו, כמו בלון שדפנותיו המתוחות הן קונטרסט לפתח המחט שננעצת בו - וגורמת לבלון לטוס בלי כיוון, עם פליק פלאק לאחור בטרוף עד לרגע הרגיעה. הוא היה יוצא לאספות כיתה בקפה פינתי, למרות שלא שכן בפינה. באספות היו אמנם נאספים אבל חילוקי הדעות גרמו לתחושה של פיזור דעת. מצד אחד חבורת הבנות ומנגד הבנים .
    ביומית  הם צפו בסרטי מתח שנישבר ע"י צעקות מהקהל תיזהר בשעה שגיבור הסרט (שהיה חלש) היה עלול להיות מופתע מאחור ע"י הרע שהפך את הרוע (במילה וגם במציאות) לערנות שיש בה מן החיוב. הוא אהב לצפות בסרטים מצעדים, שהדגישו בצעידתם את ה"שמאל ימין" ולראות את יד ימין מונפת במקביל לרגל שמאל וההיפך ברגל ימין. או אז הוא קיבל הארה בחושך, אשר הקיף אותו בבית קולנוע, שהקונטרסט יוצר את האיזון, כשם שהרוכב מכה בסוסו בצד ימין כשהוא רוצה שסוסו יפנה לשמאל. הוא קרה לתופעה - "ניגודים שבמיטבם יוצרים יושרה".

     

    "אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה" החכם באדם

     

     

    תעבדו על הברקסים ולא רק של הרכב...

    לפני זמן, לאחר התאונה שהיוותה ניגוד לנסיעה, הוא החליט לשים ברקס (ברמה של חרקה) לחיים שלו ובחר במהלך של נזירות. זו כללה: התנתקות מעולם המערבי ומחשבה על טיסה לחלק המזרחי של העולם, עם ניחוחות של מאכלים, שכללו הרבה קמון ועם מושגים שבדולר ליום אתה פותח וסוגר את היומית. הוא גידל שיער במימדים של הסרט "שיער". הוא התנזר כהכנה למסעו למזרח מבירות בפרט ואלכוהול בכלל, קנה גלביה הודית, גידל זקן, ניתק מגעים סקסיסטיים עם הסובבות אותו. בנוסף, הוא סגר את העסק המכניס שלו, שהכניס לו רמת חיים עם רמה ומכר את הפרארי שלו, שהיוותה רקע למפגשים חברתיים. הוא נהג להתלוצץ, כמי שהכל שלו ובשבילו עם חבריו, שהחמיאו  לו חדשות לבקרים (למה החדשות צמודות לבקרים? כי בבוקר ניתן לבקר את החדשות, להבדיל מהלילה, שבו החושך שולט ולכן קשה להבחין בפני הדברים).
    הוא התחיל לחצות את העיר בקו 4. עם נוסעים מהמעמד הבינוני פלוס. תמיד נראה לו תמוה שהם  חיפשו את היעד שלהם בתחנת אוטובוס, מוקפת בתפיסה פלקטית, בלי תוכן.
    לכן, הוא תמיד נשאר במקומו עד לתחנה הסופית, כי לסוף לפחות יש אמירה .כשנהג האוטובוס היה קורא "תחנה סופית", המושג חדר  למחשבתו של דוד על החיים  הוא חשב  שהנה גם לדברים הטובים יש סוף - ואז? הכל מתחיל מחדש, במעין לידה! או שמא הסוף של הדבר האחרון - הוא רק המשך ברצף התחנות וציוני הדרך שבחיים.
    עשהאל כמשל למהות הבנויה  מקצוות של עשיה פיזית ואל=רוח
    ביום מן הימים, כשבהה לנוכח הסוף שבתחנה, נתקלו עיניו במורה להבעה (של החיים) עשה-אל, איש שבשל צניעותו היה בור סיד שאינו מאבד טיפה.
    שנים לאחר פרדתו מעשה-אל, דוד נהג לספר שהוא כמו חור שחור, שיש בו חלל, בלי טיפה של גאווה ולכן הכל נמשכים אליו. גם הידיעות. הוא סיפר לעשה-אל את הקורות אותו, שהיו בנויות מסולמות, שבהם ניתן לעלות ולרדת, כמו בסולמות המותקנים מסביב לבניינים. הוא הדגיש את הרצון שלו לצאת ממעגל ההרגלים.  דוד לא יכול היה לשכוח את אחד השעורים של עשהאל שכותרתו הייתה "לחכות לו בסיבוב" עוד מושג המאיר את דרכו המוזרה של האדם הבאה לידי ביטוי בביטוי "ככלב השב על קיאו". הוא הביא דוגמא לסוחר גדול שיכול היה לצפות את המהלך הבא של מתחרהו כי הוא כבר "היה בסרט הזה". השיעור לווה בעשרות דוגמאות של אנשים ההולכים במעגלים ולכן יש מי שמחכה להם בסיבוב ואז ההולכים משלמים את המחיר של חוסר התקדמות כי העורב במערב  שיקלל את צעדיו של הקורבן של עצמו ולא רק... ובמילא הוא קיבל את ליטרת הצידה שלה הוא חיכה. טבע האדם הוא די טכני ואם לא נוסיף לו תמהיל של חזון ורוח נקבל דרך מעגלית הנסגרת באמירה כבר הייתי כאן.
    מקרן הפינה של הכיתה העלה אחד ממשתתפי השיעור את הרעיון להקים את המוזאון של החיים שיהיה בנוי בצורת קפיץ כדוגמאת מוזאון גוגנאיים שבנו יורק. הוא כתב קונספט כעבודת גמר שהיא רק התחלה לתפיסה מוזאונית חדשה המשתפת את המבקר בתצוגה.
    במיסד של המוזאון שהיה מתחת לקרקע הכיל את הצרכים הטבעים של האדם כגון: מסעדות , שרותי נשים וגברים , מקומות לינה ... הפיתול הראשוני של הלוליניות הקפיצי  של הבנין דיבר על לידת האדם ומצבו ברחם שמרחם על העובר ומביאו לשלמות רגע לפני הצעקה הראשונה בצאתו לאויר העולם.לאחר שלב זה  המסע של המוזאון התחיל בפסוק "לפתח חטאת רובץ" שפירושו שברגע שהתינוק מגיע לשלמות ומאחר ואין שלמות בעולמנו דבק בו העדר החיסרון ו/או אז מתחיל המאבק של הרע בטוב באדם. לאחר שלב הילדות בגיל 13 הציג המוזאון את הבחירה כערך של מהות האדם. בחלק זה בכל גרם לוליאני ניתן למבקר לבחור במספר אפשרויות הקשורות לצומת של החיים. לאחר שלב הנעורות מלשון ערנות מגיע שלב הבגרות כאשר השכלתנות נאבק בתמימות בגלל "השכנה ממול" ....
    המורה שלו להבעה של החיים אחז בידו הימנית בכוח פיזי והעביר לו תעצומה רוחנית והיא שיש כאן תחת השמש, שילוב עם שלבים, כעין מבנה של קפיץ, שבו העיגולים נראים אמנם חוזרים על עצמם, אבל עולים במעט האחד על השני. כמו צורת מוזאון גוגנאים שבניורק. כי אמנם יש רוטינות בחיים, עם חזרה במימדים של הרגלים- מלשון רגליים, שנושאות אותך למקומות לא צפויים מבחינה מחשבתית - אבל במקביל, ניתן להתגבר על שלב ההרגל, כדי שתחיה את המודעות שכל רגע חדש הוא בריאה שלא הייתה ולא תהיה שוב מבחינת לוח השנה וכנקודה בזמן.או אז, עם תוכן כזה של מודעות, תוכל לשבור הרגלים, שהם ברמה של קימה וצחצוח שיניים ולא תזדקק לנסיעות למזרח הרחוק והקרוב, שבסך הכל גורמות לשבירת ההרגל באשר הוא.... אגב אם אנחנו במזרח התיכון, הייתי שמח אם מישהו היה מצביע לי על נקודת התיכון המדויקת שהייתה יכולה להוות דוגמא ומשל, כי אני חובב אמצע ומיצוע . 
    "מזבח ממוצע ועומד באמצע העזרה" (זבחים)
    מוסר שאוסר וקושר והשכל שבא בעקבות
    זה מזכיר לי, המשיך המורה להבעה של החיים, שלפני זמן הוזמנתי לסיעור מוחות במשרד פרסום, שרצה להרים קמפיין תחת הכותרת "מעל לממוצע" למהלך שיווקי - לא חשוב מאיזו עדה.בחדרו של אסטרטג המשרד נפתח דיון פילוסופי-שיווקי, האם מעל לממוצע זה השיא, או שמא הממוצע עצמו הוא השיא? לאחר דין ודברים, כשהלקוח יושב מהצד כמי שעוקב אחרי טורניר הטניס בוימבלדון, הארט-דיירקטור התוודה שהוא תמיד שאף לבית שהוא הכי...,  למכונית הכי..., למערכת הסטריאו הכי... מאחר וחשתי מאוים, הצעתי להביט במילון  במונח ממוצע. למרבה הפלא, אבן- שושן הגדיר מונ
    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      הקו אל התקווה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פרופיל

      הקו אל התקווה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגובות אחרונות

      רשימה

      פרופיל

      הקו א-ל התקווה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגובות אחרונות

      רשימה