תיאטרון בית לסין שהפך למעשה משך הזמן לתיאטרון של המחזאות הישראלית החליט,נראה לי שלא בצדק,לסטות הפעם מדרכו ולנדוד לברזיל הרחוקה כדי להציג את המחזה ''אהבת חיי' מאת ז'ואו פאלקאו הנחשב היום לאחד המחזאים  המצליחים והאהובים בברזיל וזאת בזכות מחזה זה שהפך גם לסרט מצליח.המחזה תורגם לספרדית,צרפתית,אנגלית ועברית אך זו אינה סיבה טובה ומספקת להעלותו לראשונה בישראל כמחזה ברזילאי עכשוי.

התוכן בנאלי,משעמם,לא מענין, מתמשך עד אין סוף למרות שכל ההצגה כשעה ועשר דקות ללא הפסקה.

כל המחזה בעצם ''מונולוג-דואטי'' אחד עם הפסקות קצרות בהן יונה אליאן מפלרטטת עם הקהל המעלה בקושי חיוך אחד או שניים.לאליאן חושים מחודדים ומרגישה היטב את דופק הקהל והפסקות אלו בהן,בערב שהיתי,העירה לגברת שישבה בשורה הראשונה שרשרוש נייר הסוכריה מוציא אותה מריכוזה או הערה לאדם שכתב משהו תוך כדי ההצגה לא לכתוב ביקורת על חלקה הראשון כי נראה היה לה שאז נמנם,באו כדי לשבור את השיגרה ושטף הדיבור המונולוגי-דואטי וכדי להכניס קצת הומור.  דו שיח זה עם הקהל נותן אמנם קצת הומור להצגה אך דמה לסטנד אפ לא מוצלח ולא במקומו.לא נראה לי שאלו הוראות הבמאי(נודע לי שגם בהצגות אחרות היו הפסקות כאלו).

מה זה מונולוג-דואטי. אישה מספרת על חויותיה בשני גילים שונים. בת 50 במפגש עם עצמה כשהיתה בת 20 בודקת את העבר וההוה שלה .היא מדברת עם עצמה .יש לה שתי דמויות מין אישיות מפוצלת כאשר מיה דגן מגלמת את האישה,שאין לה שם, בצעירותה ויונה אליאן בהגיעה לגיל 50.זהו סיפור אישי של עבר והווה של אהבה בעבר שהוחמצה ועל ציפיות מהאהבה הזו בעתיד.המבוגרת צופה אל העבר והצעירה אל העתיד בתקוה שמשהו מענין יתרחש(גם אני כצופה).שתיהן בודקות את מעשיהן וההתרחשויות בעבר ובהווה ובוחנות את נכונות דרכן ותוצאות הבחירה.

כאשר תוכן המחזה לא מענין מה נשאר ממנו. המשחק ,הבימוי, התפאורה,התנועה,המוסיקה.פרט למשחק שהיה טוב מאוד והסינכרוניזציה המלאה בין שתי הדמויות כשהן מדברות ביחד,כל שאר המרכיבים היו בסדר אך  סטנדרטיים מינוס ולא הוסיפו ענין לדלות החומר. חבל כוון שתיאטרון אינו רק משחק.חבל ששחקניות מוכשרות עם רקורד מכובד של הצלחות נתנו את שמן ולוהקו במחזה שהקהל ,אם ילך לראותו ,יהיה רק בגללן בעוד שיש לו אפשרות לראותן במשהו אחר עם בשר ותוכן.

לראות או לא לראות:אני לא נהנתי.

נכתב על ידי elybikoret , 15/6/2007 09:45