(למי שנבהל מעילגות הכותרת - זה מכוון. קיראו הלאה כדי להבין).
התרגזתי היום, כשקראתי ב"מעריב" על פרשת תא"ל צ'יקו תמיר. (הלינק הוא לא לטקסט הנדון, אלא לכתבה אחרת בנושא). לא בגלל הקצין הבכיר שנתן לבנו הצעיר לנהוג על רכב צה"לי. בתקופה מטורפת כמו זו שאנחנו עוברים, מקרה מהסוג הזה הוא "כסף קטן", יחסית.
אז ממה?
בכתבה מובאים דבריו של תא"ל תמיר, שמבקש לא להוציא את הסיפור מפרופורציות. "אמרתי לנהג שרכבו נפגע שאני ישלם על הנזק", הוא מצוטט בה.
"אני ישלם"?
כבר שנים שאני אומר שאנשי ה"אני ילך/אני יבוא" (כך אני קורא לאנשים ששמים י' במקום א' בפועל בעתיד בגוף ראשון) הם פסולי חיתון. אני לא אבשלום קור, לא טהרן שפה ובטח עושה בעצמי פה ושם שגיאה בעברית. אבל כל ה"אני יגיד, אני יומר, אני ידע" הזה תמיד צורם לי לאוזן במיוחד, כעילגות חריפה מאוד. אחרי שאני שומע מישהו מתבטא כך (ובמיוחד כותב כך) - אני מודה שקצת קשה לי לכבד אותו כקודם. האמת שזה חתיכת Turn Off שאפילו יכול לגמור לי באחת עניין במישהי. אפילו לקבוצה "להעיף את הי' מפועל בעתיד בגוף ראשון" בפייסבוק הצטרפתי, וראיתי שאני לא הפסיכי היחיד (הקבוצה כוללת נכון לרגע זה 3,334 איש).
אני לא יודע אם תא"ל תמיר אמר את המשפט בצורה הזו או שמי שהביא את דבריו לדפוס כתב זאת כך. האפשרות הראשונה חמורה למדי, שכן הייתי מצפה מקצין בדרגת תא"ל לדעת לדבר עברית בסיסית (ולטעמי, הידיעה שאומרים "אני אשלם" ולא "אני ישלם" היא בסיסית). האפשרות השניה חמורה אפילו עוד יותר, שכן אז מדובר באנשים שזו ממש העבודה שלהם. לפחות חלק מלעבוד בלכתוב ובלהביא דברים לדפוס זה לעשות את זה בצורה תקינה לשונית. בכל זאת, לא מדובר פה באיזה מקומון חינמוני, אלא בעיתון השני בגודלו בארץ (בעצם נכון להיום כבר השלישי, שכן "ישראל היום" עקף אותו בסיבוב). לא הייתם מצפים ממנו לרמת גימור קצת יותר גבוהה?
כבר לא בטוח. רק לפני כמה שבועות "ווילווטתי" (כלומר: מצאתי שגיאות לשון כמעשה דבורית שרגל - ולווט אנדרגראונד) מאמר קצר במוסף השבת של מעריב, שלעתים היה נדמה שהכיל יותר שגיאות מאשר מילים. אני התמקדתי רק בפסקה אחת, אבל בפסקה שלפני כן היו עוד שגיאות רבות ומביכות שכאלה. באמת שקשה לי להבין איך יורד דבר כזה לדפוס, ואיך מי שמוריד אותו לשם בצורה הזו לא מוטס הביתה אחר כבוד.
אבל מה לנו כי נלין על "מעריב", עיתון המתדרדר במשך תקופה ארוכה מכל הבחינות, כשאפילו בספרים(!) ניתן להיתקל בשגיאות מביכות ומבישות? כן כן, מסתבר שגם ספרים עם כריכה קשה ונייר כרומו משובח וצבעוני - לא ממש החומר שאיתו מחר יעטפו דגים - "מתהדרים" ברעה החולה הזו: לאחרונה קראתי את ספרו של אפרים קישון "נקמתו המתוקה של פיקאסו - צלילה לתוך ביצת האומנות המודרנית". מדובר במניפסט נגד יצירות אמנות מהסוג שמציג בפני הצופה, למשל, שני קווים אלכסונים על רקע לבן ומתיימר לספק בכך אמירה אמנותית מקורית, חדשנית ומבריקה. קישון מצליח בספר לתת Case דעתני, להדגים אין ספור פעמים וגם לשעשע. אני לא מתיימר להבין משהו בתחום בשביל לתת חוות דעת עניינית על התזה והטענות שהוא מעלה, אבל כן אומר שהספר הזכיר לי ביקור שלי במוזיאון וויטני בניו-יורק ב-2001. "המוזיאון הזה sucks!", כתבתי משם לחברים בארץ. "הם מראים 'אמנות מודרנית' שגם ילד בן 5 יכול ליצור. למשל, תמונה אחת שכל תוכנה הוא ציור של ריבוע שחור שמוקף במסגרת (מצוירת) חומה. וזה תלוי במוזיאון בניו-יורק! אני ציירתי כך עוד כשהייתי בגן הילדים!". אז אפשר לומר שלפחות במקרה שלי קישון הצליח "לשכנע את המשוכנעים". יש כאלה שאיתם זה קצת פחות הצליח לו.
ואיך כל זה קשור לנושא? מכיוון שספר כזה - דווקא ספר כזה - שקופץ ראש לעומקו של שיח בנושא תרבות ואמנות, בכל זאת שיח אינטלקטואלי משהו, מעיז לצאת לדפוס ברמת גימור לא פחות ממביכה. הנה כמה טעויות שמופיעות בספר עד עמוד 20(!)
- זוהי גם אישור לכניעתי באופן אישי ולהכרה בתבוסתי (עמוד 7) ("זוהי אישור"??)
...אשר קריאותיו לעזרה נישאות ברוח התקופה המטורללת בעוצמה של עלה נידח (עמוד 9) ("בעוצמה של עלה נידח"? good one. "עלה נידף", אם כבר)
- הערות מעין זה כתבתי כבר לפני למעלה מעשור (עמוד 17) ("הערה מעין זו" - סבבה. "הערות מעין אלו" - אוכל. "הערות מסוג זה" - גם טוב. אבל "הערות מעין זה"? חליק).
- אמני דורנו עשו כברת דרך נאה ושכללו את יכולותם (עמוד 17)
וכל זה, כאמור ב-20 עמודים שהם בעצם הרבה פחות מ-20 עמודים. הספר מתחיל בעמוד 7, ומנצל חלק קטן יחסית מכל עמוד לטקסט. הרווח בין השורות גדול, השוליים רחבים ודוגמאות של יצירות מובאות בו לרוב. רוצה לומר: לא בדיוק כמות טקסט מאסיבית כמו ב-20 העמודים הראשונים של התנ"ך, אבל כן כמות שגיאות שמספיקה לכמה וכמה ספרים עבי כרס. גם בהמשך הספר יש עוד גליצ'ים כאלה, אבל בכמות קטנה יותר.
בדברי הפתיחה לספר, מציין קישון שהוא נכתב לראשונה בגרמנית. הגרסה הישראלית עובדה לעברית על ידי המחבר פלוס אחת בשם עירית אנגל-קרביץ. אין לי מושג איך הסופר, שאני מניח שידע עברית טובה מספיק, פישל כך. מוזר לי גם ש"ידיעות אחרונות" ו"ספרי חמד" הוציאו ספר עם רמת הגהה שכזו. כמו מקישון, גם מהוצאות גדולות כאלה ציפיתי ליותר. מה קרה, כבר אין עורך? עורך לשוני? סתם מישהו שיודע לקרוא? |