אהבה אסורה חלק 2

TheMarker Cafeיוניתושהבלוג הראשון שלי...אהבה אסורה חלק 2

הבלוג הראשון שלי...

טוב, פעם ראשונה שאני כותבת על עצמי בבלוג... מקווה לא להלאות אף אחד ובטח שלא לשעמם...

שם: יונית
כינוי:יוניתוש'
מפגש ראשון עם העולם: 04/01/1983
מפגש ראשון עם העולם באופן רשמי: אין תאריך מדויק, אבל הנשמה שלי זקנה מאד. לעניות דעתי אני בגלגול האחרון שלי אם לא אחד האחרונים (כן זה נשמע מטורף, אבל זו תחושה פנימית מאד חזקה שאם הייתם חשים בה, גם אתם לא הייתם מתווכחים איתה..)
השכלה: תואר ראשון בספרות (אוטוטו) בשילוב עם תעודת הוראה.
מקצוע: מורה ובעתיד גם פסיכולוגית.
תחביבים: חוטאת בכתיבת שירה ופרוזה, קריאת ספרים, האזנה למוזיקה ,ריקוד, שירה, ציור, בישול. תחום נוסף מיוחד: מסיטיקה- תקשור, קריאה בכפות הידיים, גרפולוגיה, אסטרולוגיה, קבלה, רייקי.
שיא ששברתי: קיבלתי 12 הצעות נישואים בשנתיים.
הטראומה של חיי: הטרדה מינית+ עדות לפיגוע באותו יום...
הייעוד שלי בעולם הזה: לעזור ולהדריך בהרבה אהבה וללא בקשת תמורה.
צמאה לידע, מידע וכל דבר שיש לעולם הזה להציע לי בחיים האלה.
שמחה תמיד להכיר אנשים חדשים\ מתחומי העניין שלי ובכלל.
יש לי כלב העונה לשם שוקו, ובקרוב יתווסף גם חתול העונה לשם גארפילד.

נראה לי שאשאיר משהו לבלוג הבא..... =]

אשמח לתגובות כי עליהן אבסס את הבלוג הבא (בנוסף לדברים אחרים שבא לי לשתף לגביהם).

חייכו. חיוך הוא הדרך הזולה ביותר להיראות יפים!
יוניתוש'

פוסטים פופולאריים

לידיד הכי טוב שלי (לשעבר).....
4/8/07 | 2169 צפיות
אהבה ממוחשבת חלק 9
1/10/08 | 519 צפיות
הטרדה....
2/8/07 | 979 צפיות
אהבה אסורה- חלק אחרון.
11/9/08 | 615 צפיות
אהבה אסורה- חלק 11
31/8/08 | 545 צפיות
אהבה אסורה....
29/4/08 | 571 צפיות

פוסטים אחרונים

אהבה אסורה חלק 2

לצפייה במסך מלא

אהבה אסורה חלק 2

‎3

ספרים

3 תגובות יום שני, 28/7/08, 21:42

הם התיישבו על ספסל בפארק הקרוב. שתיקה שהביעה מבוכה רבה, ארכה דקות ארוכות.
"את מתכוונת לספר לי מה את יודעת על אישתי?" שאל לבסוף ושבר את הקרח.
"תראה, מה שיש לי לספר, יהיה מאד לא קל עבורך." אמרה בנימה רצינית להחריד.
"המתח הזה יהרוג אותי! ספרי כבר!"
קולו השתנק.
"טוב. בסדר. הרי בשביל זה קבעתי איתך לא?" משכה בכתפיה.
"תדעי לך שהיה מאד קל לזהות אותך מכל הנשים בפאב. השמלה שלך לא משאירה מקום לטעויות." אמר לה.
"רצית סימן מזהה לא? אין משהו מושך יותר משמלה אדומה וחושנית. טוב, בוא נפסיק עם דיבורי הסרק. רצית לדעת? ובכן, אז מה שיש לי לספר לך הוא, שאישתך בוגדת בך."
"מה?! עם מי היא בוגדת בי, ומאיפה את יודעת על זה??" שאל מבולבל.
"אני בכלל לא מבינה למה אתה מופתע כל כך. רק לפני מספר דקות נישקת אותי בטירוף. הרי אמרתי לך שאחרי שתשמע מה שיש לי לומר, לא תרגיש רע כל כך..."
"את צודקת. אני לא מרגיש רע כל כך.. אני מרגיש נורא!!" הזדעק.
הילה לא הצליחה להבין אותו. מדוע הוא נסער כל כך?? אישתו בוגדת בו, והוא מרגיש רע על בגידתו בה? מדוע?? תהתה בליבה.
"תראי" אמר לבסוף, "אני לא יודע מאיפה ידוע לך הדבר, אבל קשה לי להאמין לך. אני לא מכיר אותך לא יודע עליך שום דבר, למה שאאמין לך?? אולי יש לך אינטרס כלשהו להפריד ביני לבין אישתי?"
"אני יודעת שמה שסיפרתי לך נשמע לך לא הגיוני, אבל הוא נכון. העובדה היא, שסיפרתי לך פרטים נכונים אודותיך, אודות אישתך, ובכלל..." נעצרה לפתע בשטף דבריה.
"ובכלל מה?" ניסה לדובב אותה.
"לא משנה." אמרה. "נו אולי תסיימי משפט כמו שצריך??" סף קולו החל לעלות בהחרפה.
"אתה גם ככה לא תאמין לי, וחוץ מזה אני מכירה את המאהב של אישתך..." ענתה לו.
היא קמה מן הספסל והחלה ללכת.
"לאן את הולכת?" צעק לעברה.
"אני הולכת הביתה." אמרה באדישות.
הוא רץ לעברה ותפס את ידה.
"חכי." ביקש
"אל תלכי. אני חייב לשמוע עוד."
עיניו הסתכלו לתוך עיניה.
"הרי אתה לא מאמין לי, אז מה זה משנה?"
השפילה את מבטה. דמעה החלה לנזול מתוך עינה. הוא הרים את ראשה באצבעו והסתכל עליה. גופה החל להצטמרר וגלים של צמרמרות נרעדו בגופה וסימרו את גופה ויצרו חידודים חידודים. "קר לך?" שאל אותה. "קצת, אבל זה בסדר, אני כבר הולכת".
הוא הוריד את הז`קט השחור שלו ועטף את גופה. "ואיך עכשיו?" שאל ואחז בידה.
"תודה, אבל אני באמת הולכת עכש.."
עוד לפני שהספיקה לסיים את המשפט, הוא משך אותה בידו וקירב אותה אליו. הוא חיבק אותה בחום והרגיש כיצד צמרמורות גופה נעלמות לאיטן. הוא נשק לשפתיה, נשיקה ארוכה, וביקש שתישאר. "ספרי לי הכל, אני רוצה לדעת הכל."
"מה הרגשת כשנכנסת לפאב וראית אותי?" שאלה אותו. "למה את שואלת?" שאל בתגובה.
"כי.. הרגשתי מוזר כמו מן דה ז`ה וו כזה. הרגשה מוזרה ולא ברורה, אבל בו בזמן גם נעימה." שיתפה אותו. "עכשיו כשאת מזכירה את זה, באמת הציפה אותי הרגשה מוזרה כשראיתי אותך.. אבל, לאן את חותרת...?"
"אישתך עובדת במפעל של אבי. ובאחד מהכנסים, ראיתי אותך איתה. כבר מהרגע הראשון שראיתי אותך, הרגשתי משהו מוזר... אחרי כמה חודשים, גיליתי שאישתך בוגדת בך.. עם אבי. כבר שנים שאבי אלמן, אימי נפטרה כשהייתי בת 14 ומאז נשארנו אני ואבי. אני שונאת אותו. הוא גם לא יודע שהייתי בכנס הזה, ושאני יודעת עליו ועל אישתך. בכל מקרה... אני צריכה ללכת..." קטעה את דבריה. "רצית לומר עוד משהו, למה את לא מסיימת מה שיש לך לומר?"
"כי זה לא משנה כרגע. ו... אני חושבת שאלך כעת.."
"אבל...." היא קטעה אותו בנשיקה והחלה לרוץ במהירות.
"חכי רגע! חכי..."
הוא החל לרוץ אחריה, ואחרי ריצה קצרה, הגיעו לבניין רב קומות. היא תפסה מעלית ונעלמה לו, והוא שעקב אחרי המספרים במעלית, נכנס למעלית השנייה לקומה שלה.
הוא תפס אותה שניה לפני שסגרה את דלת ביתה. "חכי!" התחנן.
"אני לא מאמינה שעקבת אחריי עד לכאן... אסור לך להיות פה..."
"למה את בורחת?? תסבירי לי, ספרי לי הכל!"
"מה אתה לא מבין??? קשה לי להסביר את זה, אבל אני מרגישה שאני...."
"שאת מה?" שאל בצימאון לדבריה.
"ערן, לך, אסור לך להישאר פה..."
"למה אסור לי? ממה את חוששת?" שאל בבלבול. הדברים התערבבו לו בראש והתחושות שחש באופן מפתיע כלפי הצעירה הפתיינית היו חזקים מנשוא, הוא החל לאבד את עצמו והיה חייב את עזרתה כדי להבין מה עובר עליו. "אני לא מבין מה קורה לי איתך, אבל מה שברור לי, שזה משהו חזק שקורה ביננו, ואני חייב להבין מדוע היה חשוב לך כל כך ליידע אותי בבגידה של אישתי. תסבירי לי את זה ואני הולך. לא מציק לך יותר." אמר וייצב את נשימתו.
"אם אגיד לך מדוע סיפרתי לך את זה, אתה מבטיח ללכת?" שאלה ותלתה בו עיניים.
"מבטיח."
"סיפרתי לך את זה כי..." תשובתה השתהתה.
"כי אני שונאת את אבי וחשבתי שזו תהיה דרך טובה לגרום לו נזק..." השפילה את עיניה. "את משקרת. זו לא הסיבה האמיתית שהחלטת לספר לי." קבע באחת.
"הבטחת שתלך..." עיניה עוד היו מושפלות.
"אני הולך, אבל תהיי בטוחה שאחזור." אמר והלך. היא סגרה את הדלת והחלה לייבב בבכי מר.
ההליכה חזרה הביתה גרמה לו להיכנס למערבולת בלתי נגמרת של מחשבות. משהו בהחלט קרה לו עם אותה בחורה, וזה היה חזק ממנו. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב עליה, על דבריה, והוא היה בטוח שישנה סיבה אחרת לכך שהחליטה לחשוף בפניו את בגידת אישתו. הוא לא הצליח להירדם באותו לילה, כל שכן לישון באותה מיטה עם אישתו.
כל שחשב עליו, היה קשור בה, בתווי פניה, בקולה, בריח שלה, במילים שאמרה, במגע שלה. הוא החל לחשוב שהוא מטורף, השתגע, איבד את השפיות. הוא היה חייב לראות אותה שוב.
השעה הייתה חמש בבוקר. הוא דפק על דלת ביתה.
"מה אתה עושה פה?" שאלה בתמיהה.
"הייתי חייב לראות אותך. אנחנו חייבים לדבר."
"אין לנו על מה לדבר עוד, סיפרתי לך מה שהיית צריך לדעת, ועכשיו... עכשיו אני רוצה שתלך..."
"אני יודע שאת רוצה שאשאר. את יודעת כמוני שאנחנו חייבים לדבר..." אמר בתחינה.
"ערן... אתה סתם מקשה עליי... לך, אין לי שום דבר נוסף לומר לך..."
הוא נישק אותה. היא נענתה לנשיקתו. זה היה חזק ממנה. בעודו פוער את פיה לנשיקה נוספת, סינן בין לבין: "פיך אומר לי ללכת, וגופך מבקש שאשאר..."
"אני..." ניסתה להתנגד. אך גופה לא איפשר לה, כאילו היה עם חיים משל עצמו.
הם התנשקו בלהט עוד מספר רגעים, ואז היא הפסיקה אותו. "כדאי שתלך..." התחננה.
"למה את נלחמת בזה? אני מרגיש שאת רוצה בי בדיוק כפי שאני רוצה בך" אמר.
"אתה לא רוצה בי, אתה רק חושב שאתה רוצה בי..." אמרה חלושות. "בגלל שאישתך בוגדת בך, אתה מרגיש צורך להחזיר לה ולבגוד בה גם".
הוא שתק. האם באמת זה מה שהוא מחפש? לנקום? האם זה מקור המשיכה החזק שהוא מרגיש כלפיה? הבלבול שחש היה גדול מאד.
הוא הלך לכיוון הדלת. "תלך ואל תחזור" התחננה בפניו. "אסור לך לחזור לפה" ביקשה נחרצות.
הוא יצא מביתה. לאחר שהסתובב שעות בחוץ, מצא עצמו חוזר אליה. הוא דפק על הדלת.
"שוב באת??" התפלאה עד מאד.
"באתי כי חשבתי על זה הרבה, ואני יודע שזה נשמע לך מוזר, אבל לא הרגשתי כך אף פעם, ועם אף אחת." אמר. היא הסתכלה בו ופרצה בבכי.
"למה את בוכה?!" הוא לא הבין.
היא ברחה לחדר ודלת ביתה נשארה פתוחה.
הוא נכנס פנימה, התיישב וחיכה שתרגע ותצא אליו. לאחר כעשר דקות, לאחר שנרגעה מעט, יצאה אליו. "הכל בסדר?" שאל אותה. "נרגעת? את רוצה מים?" שאל בדאגה.
"אני בסדר... פשוט..."
הוא קרב אליה. "אני יודע שאת מרגישה כמוני, ואני גם יודע שזה מוזר לשנינו.
גם אני עד לפני יומיים הייתי בטוח שאהבת חיי היא אישתי... אבל זה לא כך..."
הוא הניח את ראשה על חזהו. "השתיקה שלך מוכיחה לי שאני לא טועה. את מרגישה כמוני, גם את אוהבת אותי, בדיוק כמו שאני אוהב אותך". הידק את חיבוקו.
דמעות זלגו שוב מעיניה. "מה מטריד אותך? מדוע הבכי הזה?" ניסה להבין.
"אתה חייב ללכת, ערן, אתה לא מבין..."
"אני באמת לא מבין!" הזדעק. "מסוכן שתישאר פה! תלך!" צעקה בייאוש.
"רק תגידי לי שאני לא מדמיין... תגידי לי שאת מרגישה כמוני, שגם את אוהבת אותי..." הוא תפס בראשו ואחז בו כמנסה להתעשת. "אני... גם אני אוהבת אותך". אמרה לו לבסוף. "כן, זה מוזר מה שקורה ביננו, אבל כרגע חשוב שתלך, אני לא יכולה להוסיף עוד, אבל חשוב שתלך..."
התחננה.
הוא יצא מביתה מבולבל יותר משהגיע.
הוא התנחם בכך שגם היא חשה כמוהו, והכל אינו פרי דמיונו. דבר אחד היה ברור לו, שהילה מפחדת באופן מובהק ממשהו, ועליו לגלות מה. הוא היה נחוש בדעתו.

המשך יבוא.....

דרג את התוכן: