מחטף כזה עוד לא היה. הכנסת ה-17 מבצעת את הלופ הכי גדול שניתן לעשות מסביר להיגיון הסביב. היא הולכת לבחירות, אבל משאירה אותנו בחוץ.

כבר היו לנו בעבר פריימריז באמצע קדנציה, אבל לא כאלה שהובילו להחלפת ראש ממשלה בלי בחירות. כבר היו לנו ראשי ממשלה שהתחלפו באמצע קדנציה - כתוצאה מרוטציה או מחלה קשה. אבל כזה עוד לא היה, ואסור שיהיה. ראש ממשלה הולך הביתה כי הוא לא טוב, אבל הציבור מודר מהזכות לבחור את מחליפו. כל העיקרון שעומד בבסיסה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית - פרלמנט שמיישם את רצון הציבור - הפך לבדיחה. נכון שאנחנו רגילים לקרוא את האמירה הזו מעל דפי העיתונים כל בוקר, אבל ההתרחשות הנוכחית חוצה את הגבולות בעיניי.

התמונה מקדירה עוד עם ההשוואה לקלחת השוטפת כעת את ארצות הברית. גם שם מחליפים ראש מדינה בעוד חודשים ספורים. רק את הנשיא מחליפים, אפילו לא פרלמנט. המפלגות במרוץ בארה"ב הן רק קישוט. ההתנגשות האמיתית היא בין אנשים, בין מצעים, בין אידיאולוגיות ובין רעיונות. בארצות הברית אף אחד לא יעלה על הדעת החלפת נשיא, כשהנשיא המכהן חי ושלם, בלי בחירות.

אם המפלגה הרפובליקנית תחליט להחליף ראש - והיא למעשה החליפה בבחירתה את מקיין בבחירות שבוש כלל לא היה מועמד בהן - זה עדיין לא משפיע על זהותו של המועמד המכהן מטעמה.

נכון שמדובר כאן בהבדלים שטמועים בפער בין השיטה הפרלמנטרית לבין השיטה הנשיאותית. אבל הנקודה היא ששתיהן טובות ושתיהן פגומות. בשתיהן אפשר להשתמש כדי להעצים את הטוב ואת החרות, ובשתיהן אפשר להשתמש כדי להתכסות בכיסאות. השאלה היא מה מאפשרת המנטליות המקומית. מה מאפשרים הלכי הרוח. ובשורה התחתונה - מה מאפשרת התקשורת.

אני לא יודע למה זה נתפס כמובן מאליו שקומץ וחצי של מתפקדים מחליף לנו ראש ממשלה בלי לשאול אותנו. אותן טענות בזמנו הובעו כאשר מתפקדי  הליכוד נתבקשו להכריע בשאלת ההתנתקות, ובאותו טיעון נדחו תוצאות ההצבעה כשלא היו נוחות לממסד התקשורתי.

אבל הפעם הזאת אין תוצאות שלא ישביעו את רצון התקשורת. היא זו שממליכה מלכים במצבים כאלה. היא תנהל את הפריימריס בקדימה כך שמי שלא ייבחר ירגיש חייב לה. כוחם של העיתונאים ייגבר. השפעתם על השדה הפוליטי ואחיזתם בפוליטיקאים ייתעצמו. כוחה של האליטה התקשורתית יוכל אפוא להתחרות בעוצמתו עם האליטה היחידה שנמצאת כעת בכוחה מעל לממסד הפוליטי - מערכת המשפט.

מי שייבחר בפריימריס יהיה מי שהתקשורת תחליט להציג כמי שיביא לקדימה את הניצחון בבחירות 2010. אבל את המשפט היחיד שהמועמד צריך להגיד כדי לזכות בתמיכה אמיתית מצד הציבור, הוא לא יכול להגיד ולהמשיך לזכות בתמיכת אנשי קדימה. המשפט הזה הוא "אני הולך לבחירות". יוצא אפוא שיש כאן התנגשות אינהרנטית בין רצון חברי קדימה - שייבחרו את ראש הממשלה הבא - לבין רצון עם ישראל. ואמרו אמן.

אם הכנסת הבאה, תיבחר מתי שתיבחר, תהיה שווה משהו, היא תכניס לחוק יסוד: הכנסת סעיף שקובע שראש ממשלה לא יכול להיות מוחלף באמצעות פריימריס. אם ראש ממשלה מכהן הפסיד בפריימריס שלא התבצעו לקראת בחירות, צריכות להיות בחירות. לכל הפחות כמו הבחירות המיוחדות של 2001, אם לא בחירות כלליות. ויפה שנה אחת קודם.