טד יוז הבין זאת היטב. המשורר מבקש לצוד את המילה, לאנסה לצרכיו. הוא מעקם אותה, מעוות אותה, מתאימה אל אחרותה תוך כפייה אכזרית על כל צל של משמעות שנותר ממנה לאחר שנקטמה מהעולם. במובן רחב זה מעולם לא היה הבדל מהותי בין אמנות לטכנולוגיה. הסימולקרה של הצל האנושי, אשר מסרב לדעוך בין צללים אחרים, צללים שנקטמו שלא ביד אמן אלא בידה של הפוליטיקה המעשית - זוהי הפואטיקה. אך אין זו אכזריות הזהה עם הפוליטיקה המעשית, היא תאווה לחמלה מתוך הצגתה החוזרת והכפייתית של התעללות זו, והמשורר הטוב ביותר, מוצא אותה בליבו גם בסדיזם הספרותי הקשה ביותר שהועלה על הכתב. גם מאלדורור, מבין המפלצות האיומות ביותר שהועלו על הכתב, זוכה ברגע של חמלה, אפילו אם מדובר בחמלתו הדמיונית של הכריש כבן זוגו הרגעי. בממשות, אדם יכול להמתין חיים שלמים לרגע דומה מבלי לזכות בו. |