nomen omen
השם (nomen) הוא הגורל (omen) - קובעת הלטינית
כמו למילה, לשם כוח יצירה המתווה גורלות וקובע מהויות, ובכך מעצב את העתיד
והשם גל - עולה יורד, שוצף ורוגע - מסביר את כל הבלגן
© כל הזכויות שמורות לגל וייס. כל הכתוב נוצר על ידי ושייך לי, אלא אם כן צוין אחרת.
ו.. אני מעונינת בבקורות אמיתיות, בהערות נוקבות, בדברים שיוכלו לשפר את כתיבתי ולא רק בתשבחות המנומסות שמאד נעימות לי - מודה
ותודה
פוסטים אחרונים
- וואו.. אפשר פתאום שוב? 24/6/19
- invictus - William Ernest Henley 1849–1903 14/5/11
- "אני לא פמיניסטית" או מבוא לפמיניזם אבולוציוני 16/11/10
- דבורה בארון 1/11/10
- ביער ובעיר – ש"י עגנון (מתוך הקובץ אלו ואלו) 22/10/10
- סאראמגו 21/7/10
ארכיון
2 קטעים על בית אחד ומחלה בתוכו
ארון הספרים מולי האילם החיצון, בלתי מושג. דבר לא מעניין אותי מלבד ייסורי קללתי. כלואה. טוב מותי מחיי, אני אומרת לגופתי הממשיכה בלא-חיים אלה, מתעוררת, נושמת, אוכלת, קולטת נוזלים, מפרישה. אומרת לה, לסוהרת, אבל בולעת כנדרש, מקפידה בכל איסור, בשביל מה? בלי תשובה אפילו הבכי אינו פורץ, יבבותי חלושות, ואיש לא שומע, איש אינו יכול לעזור. ממשיכה להיזכר ביום בו צעירותי הגמישה קרסה לזיקנה עבשה. בזבזתי את האנרגיה שהועמדה לרשותי במחצית הזמן, בשליש, ועכשיו אשכב כסחבה עד הסתלקותי המתוכננת לגיל שמונים? מאה? גופתי שותקת, ורק הוסת מתמידה להופיע בזמן, טיפה ורדרדה שקופה, אחת ודי, המטפל אומר כוחות חיים, זה הבסיס. הוא מנסה לעורר את אמונתי ואני נחלשת מלהחזיק את העיניים מקשיבות בו. היד הנאחזת בדפים המפיצים זיעת גוויעתי רועדת את המאמץ. לפחות נותר לי ביתי לבהות בו, לבכות כישורים שאבדו, מאוזוליאום בניתי . זערוריים מוטלים איברי בפינת החלל הגדול שלפעמים מכונה הבית שלי, הוא זר פתאום, ועם זאת כה מוכר, מה הוא יותר? מבצר סוגר או רחם גדולה? אני מכירה לו תודה על העוגן, על העיטוף, מוגנת בחיץ שיצר מהעולם. שעות התכרבלות בפינה הנאמנה לי משכיחות את עוולות הקיום, מרחיקות כל סכנה, לא, אני פסימית מכדי לקבל את ה'כל' הזה. מסתפקת בפשרות נקודתיות של שקט, פינות בגריד, מסמנת בטחון במנעולים כבדים, חייבת לישון. עשרות חפצי חגים סביבי, את שיצרת אותנו, שפעלת בעולם כאילו נוצר בשבילך, תראי אותך עכשיו, דמעה מהססת דרכה, איני יכולה אפילו יד לשלוח ולאסוף מי מהם אלי, להתענג על הפעלתו. והם בשלהם, לא יעשו צעד בשבילי, לא יושיטו יד אחות ולעולם לא אדע מאיפה תגיע המכה הבאה . . © כל הזכויות שמורות לגל וייס, 2000-2008. (מתוך 'האיש שמת מבושה' - רומן אוטוביוגרפי שטרם פורסם)
. . |
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אגואיסטית לאללה, אכן, אגוצנטרית גם, בועתית כזו
אני פילטר, אגב, להרבה דברים, מאז ומתמיד הייתי מימוש הפנטזיות האפילות של כל סובבי, כל הדחפים הפתולוגיים שלהם מצאו מימוש דרכי, עד שחליתי והבנתי ועשיתי לזה סוף, שיסתדרו בעצמם :)
מאז אני הרבה יותר רגועה, חיה לעצמי, חיה מאד, הרבה פחות כואבת, מלאת שמחת חיים
ולגבי דני.. אכן
.
תודה
תודה, עידו, איזו תגובה מרגשת, ועוד ממך :)
גל
אני אוהבת את ה'אגואיסטיות' שלך כי היא הכי נכונה.
הכאבים הם שלך, האבידות שלך, הטעויות שלך, התיקונים והבניה מחדש שלך.
את הפילטר לכאבים של הסובבים אותך ומרגישה את ההארד קור שלך.
(יש לי הרגשה שיש בך חיות עצומה. ואהין - גם שמחת חיים).
ולגבי דני...
עושר לשוני מרהיב עין,
אני אוהב את נשיות בסיסית ועמוקה,
יש בה משהו מזוקק מהבלי העולם הזה.
במחשבה שנייה על המשפט הזה - גבי הצנום נראה לקיום כמו מקום להעמיס ולהעמיס :)
אין סולם של סבל, לכאורה "כאילו" יש - במבט אוביקטיבי
אבל בחיים שלנו רק הסוביקטיבי משמעותי והבכי של הילדה או הילדה על צעצוע (חלום) שנשבר יכול בהחלט לכאוב יותר ממשהו שלכאורה נראה טראומטי נורא
בגלל זה יש מקום לבטא כל כאב מהמקום האישי ולא להצטנע ליד מי שסבלו "באמת"
זו היתה כוונתי
אין אדם נוטל יותר משיש ביכולתו לשאת - אהבתי, זה מרגיש לי נכון
העלית רעיון על "סולם סבל", שבו יש סבל אחד גדול יותר ממשנהו, ובאותה נשימה את אומרת שהכל סובייקטיבי - איך זה מסתדר לך?
אני באמת מאמינה שכגודל הסבל, כן גודל היכולת לעמוד בו. אני לא מתארת לעצמי שהייתי שורדת את השואה, אין לי כוחות. כוחות נפש זה דבר נפלא שלפעמים מתחשל בדם ודמעות.ֿ אבל מה, נראה שאין אדם נוטל יותר משיש ביכולתו לשאת.
נדמה לי שבעומק נשמתנו, ההיפך מדבריו של טולסטוי הוא הנכון - כל האומללויות די דומות זו לזו. וזה לא משנה מה עומק הסבל, כי איש חכם אחר, אריך קסטנר, אמר שילד קטן שבוכה על בובה שנשברה, אין כאבו פחות מכאב "אמיתי" של אדם מבוגר יותר.
אני מכירה הרבה שהיו מוותרים על ההגדרה הזו דווקא, של הבעיות :)
אני על חלק מ"אסונותי" ואולי על כולם לא הייתי מוותרת, הן חישלו אותי ועיצבו אותי, בדיוק כפי שניטשה אמר
בעצם, הייתי רוצה שדני ישאר בחיים, זה אולי הדבר היחיד שהייתי משנה
ליופי שבחר ללכת אני נותנת ללכת, גם אם לפעמים בא לי לפגוש אותו להתעדכנות וחיבוק
כל מה שאמרת - אני חותם.
הייתי שם.
ומדי פעם, כשאומרים לי, לא חשוב על מה, שאני גיבור (בעיקר אשתי אומרת לי, כי מי עוד יגיד. ו-כן, גם אמא. נשמה טובה) - מפליא עד כמה אני צריך את זה, מחד, ועד כמה, לפעמים, זה נשמע לי חלול.
אני עוד מנסה לאכול את זה.
את ההגדרות האלה (לא ההשוואות. אני חושב שזה כבר משעמם אותי, וילדותי עלי).
אמר לי מישהו חכם שהבעיות שלנו מגדירות אותנו. כאילו בלעדיהן אנחנו אבודים , ולו מעט.
אהוד, הפגיעות שלנו מאפשרות אמפתיה והתיחסות לסבל הזולת, ואין כאן ענין של השוואות ומי סבל יותר ומי פחות, רמות הסבל בכל מקרה אינן אוביקטיביות אלא סוביקטיביות. וכל אחד ואחת מקבלים את הדברים אחרת ומתמודדים אחרת עם משברים שונים.
אני רחוקה מלהרגיש הכי סובלת בעולם, אני תמיד רואה את היותר מסכנים ממני, גם כשאני בתחתית, ואני מרגישה בת מזל על כוחותי, על משפחתי ועל הכלים שרכשתי בחיים בזכות סביבתי המאפשרת יחסית, מה שמציב אותי בעמדה טובה.
כשהייתי חולה מאד באמת רציתי הכרה כהכי סובלת, היום זה מגוחך בעיני, אבל מאפשר לי להבין חולים וסובלים אחרים ולנסות לתת להם את ההכרה והתמיכה הנדרשת. לא תמיד אני מצליחה, אבל משתדלת.
ואני חייבת לומר שזה קשה להכיל סבל ולתמוך בלי שיפוטיות ובלי רצון לפתור לאחרים כבר את הבעיות שלהם ולעבור לדברים עליזים יותר.
.
תודה על השתתפותך מהמקום שלך, זה מה שעושה את הדיאלוג למפרה ומענין. אני תמיד חושת שהסיפור ה"נורא" שלי יסתום לאחרים את הפיות עם הסבל שלהם הלכאורה "קטן" יותר, זה לא כך. הרי גם לסבל שלי אין מקום מול סבלם של אלה שעברו מחנות ריכוז והשמדה, צעדות מוות, מתקפות טרור רצחניות, גילוי עריות וכיוצ"ב
אני חש מעין אחוות פגועים.
פגיעות אחרות, שונות אלו מאלו, כמובן, ואיני מעז להשוות, אבל אחווה יש כאן.
מצדך, כי העלית זאת.
מצדי, כי גם אם המבט שלי שונה, הרי שהוא על תופעה דומה.
ושוב, סלחי לי אם אני משווה את שאינו בר השוואה.
ניר, אילה, ליטל, טליה - תודה לכם שבקרתם, שהגבתם, שהחמאתם, שהשתתפתם, שאכפתתם, שכיכבתם
העליתי את שני הקצרים הללו בהרגשה שאיש לא יתייחס אליהם והופתעתי
הם לא שייכים לאותו מקום בטקסט המקורי, קיבצתי אותם כרגע בגלל הנושא המשותף, ובלי לדעת מה ולמה ואיך ואם בכלל יופיעו בספר, נראה.. בינתים תודה תודה
יאוש, דכאון, מוות
עדיין לא
מאזוכיזם מעגן = מענג
גם זה משהו
כתבת היטב
יפה את מעבירה את הייאוש... הו, הייאוש...
ומתעורר הפחד מאובדן השליטה על הגוף, על העולם.
אהבתי, במיוחד מה שנראה תנועה בין פרנויה מהעולם החיצון לבין נרקיסיזם - שקיעה בעצמי. אבל אולי דווקא דרך השקיעה בעצמי מתגלה ה"חיצון" כראוי לפרנויה? אין אפשרות לאהבה ממשית בתנועה הזאת, וזה חולי חברתי, לא פרטי .