גן הדסה
| גן הדסה ... שלוש יריות נורו למרגלות המדרגות של עירית תל-אביב. הסיוט הנורא ביותר ארע, ראש ממשלת ישראל נרצח בירי בגבו, ע"י יהודי.יצחק רבין, חבר יקר איננו, האיש שהצמיד לחזי את אות מלחמת ששת הימים ונתן לי מגילת קלף המעידה על הענקת אחד מהפרסים המכובדים של מדינת ישראל, אותו פרס שרק לעיתים רחוקות פורסם שם המקבל. האיש שסחפני ואת כל השפויים במדינה זו לתקווה חדשה מת ועמה התקווה. בשנת תש"ט התבוננתי מבעד לגדר גן הילדים של טובה לעבר גן הדסה, בוסתן שבאותה תקופה החלה התיבשותו, הבוסתן השתרע על שטח ענק היה שומם וריק מאדם, ציוץ ציפורים מקננות מלווה בצרצור הצרצרים וזמזום הדבורים. גן הילדים היה אחרון הבנינים במזרח תל-אביב, הבית ברחוב לכיש 6 שבחצרו היה גן הילדים השיק לגן הדסה. בקצהו האחד היתה ברכת השקיה של הבוסתן שאפשרה לאלו שידעו לשחות להכנס אליה, אני לא ידעתי לשחות, אחי הגדול כן ידע, אבל אמא לא הרשתה לו ללכת לשם, אולי בגלל המלחמה, בים, בחוף פרישמן דווקא היינו שוחים, היינו אפילו שם כשהאניה נשרפה וכל הילדים הגדולים שחו אליה והביאו רובי סטן שרופים, מוישלה השכן הגדול שלנו מצא אפילו אקדח, אך לקחו את זה ממנו.צפירת אזעקה גרמה לי לרוץ לעבר המקלט המאולתר ומוגן בשקי חול, למרות גילי , ארבע וחצי, ידעתי מה לעשות ואיך לשבת. גם לא פחדתי שנפלה הפצצה מהאוירון בשבוע הקודם על הבית בככר מסריק. הזמן מלחמת השחרור, המלחמה החלה בגלל שהכרזנו על מדינה והערבים לא רצו שתהיה לנו מדינה, הכלניות כך קראו לחילים אנגלים שהיה להם כובע בצבע הכלניות שצמחו גם בגן הדסה. גם החילים עם חצאיות כמו ילדות כבר לא נראו ברחוב, כנראה הלכו הביתה שלהם באנגליה, אבא שלי אמר שגרשנו אותם ויש לנו מדינה משלנו, אני זוכר שהוא לקח אותי לככר דיזנגוף בערב וכולם שם רקדו, אפילו אבא ואמא רקדו. המון זמן חיכיתי ללכת לגן, אבל באותה שנה הגנים ובתי הספר נפתחו באיחור, אחי אמר שזה כיף לא רגיל, למה היה חופש גדול ארוך, אבל, לא נתנו להסתובב הרבה, פחדנו מאוירונים שהיו באים, זורקים פצצות ורק לאחר מכן שמענו את האזעקה ורצנו למקלט שהיה חדר המדרגות של הבית כשבכניסה שקי חול. דוד שלי היה מסתובב בלילה ברחוב, היתה לו משרוקית וכל הזמן הוא צעק " קומה שניה לכבות את האור", או אולי קומה אחרת, אני זוכר שלילה אחד ישבנו במקלט בחושך ומוישלה מקומה שלישית הראה לי שמחוגי השעון שלו זוהרים ואפשר לראות מה השעה גם בלילה, הוא קיבל את זה לבר מצווה. אח שלי אמר לאמא שהוא רוצה גם כזה שעון, אבל אמא אמרה לו שהוא רק בן 11 וצריך יהיה לחכות עד לבר מצוה שלו. קצת לפני המלחמה היינו אחי ואני מתפלחים לכרם הגדול שהיה ליד ביתנו, הכרם היה מהבית עד לגן טובה ומסביבו גדר של צברים נושאי פרי והיינו אוכלים ענבים, הכרם היה שייך לערבי , קראו לו סלאח, תמיד היה לבוש בגלביה לבנה ותרבוש אדום עם ציצית שחורה לראשו. והיה מגיע מיפו רכוב על סוס לעיתים היה מגיע עם פועלות כולן לבושות שחורים בדיליג'נס. אח"כ אמרו לנו שלא נכנס לשם, למה, שהוא יהרוג אותנו ובטוח שהענבים עם רעל.אחי נפל יום אחד לתוך משוכת הצברים, בטח רצה לאכול סברס. כל אותו אחה"צ והלילה אמי ואבי הוציאו לו קוצים מהטוסיק ומהגב. יום אחד שהיה עוצר, אבא לא הלך לעבודה ואחי לא הלך לביה"ס עלינו על הגג וראינו איך חילים ושוטרים אנגלים סוחבים גדרות תיל ומניחים על הכביש בצומת שליד ביתנו, באותו יום ראיתי בקצה המרוחק של הכרם איש עם כפיה יוצא מהכרם וגורר אחריו בחבל כבשה, ואז ראיתי חיל אנגלי מתחת לבית שלי מחזיק רובה צמוד לכתפו ואז שמעתי יריה, הערבי נפל והכבשה ניסתה לגרור אותו אבל הוא שכב ולא זז. אבא גרר את אחי ואותי מהגג וירדנו לדירתנו. בקרבה כה גדולה לבית היה לנו את גן הדסה, לפעמים היינו מטילים שם, הרבה צמחיה שהושקתה בתעלות ממים שהגיעו מברכה שהיתה על גבעת כורכר גבוהה, לברכה קראו ברכת גן הדסה בה למדנו מאוחר יותר לשחות.היינו בכתה ד או ה שהיינו הולכים כל הכתה עם המורה להתעמלות לשחיה בגן הדסה, המתנו לזמן זה שהיה בצהרי היום כל השבוע. זכור לי השיעור הראשון, המדריך אמר לקפוץ נר למים והוא המתין עם מקל ארוך על מנת שנתפוש בו בעת שנצוף על פני המים לאחר מגע ברגלינו עם קרקעית הברכה משתעלים מהמים שבלענו, הבנות היו קופצות כשהן מחזיקות במקל ודאגו לא להירטב מעבר לצווארן. מי ששהה בברכה היה יכול להשקיף מצד אחד על גן החיות, בגן החיות היה שומר שתמיד לבש בגד שחור מעוטר בכפתורי כסף חובש כובע כמו של שוטר, האיש היה שמן מאד והליכתו היתה מתנדנדת, אך היה חביבם של כל הילדים שקראו לו "השמן מגן חיות", הוא הפך לסמל של ילדות של אותה תקופה באותה שכונה. כל תחרויות הפרסים בפורים היו בגן החיות, בלילות הייתי שומע את נהמות האריות, הנמרים והתנים, קולות הפילים וצפצופי הציפורים.מתחת לברכה, בין הגדר של גן החיות לבין רחוב אבן גבירול היה צריף עץ גדול בו שכן שבט צופי דיזנגוף, מרבית פעולות השבט נערכו בגן הדסה, למדנו להזהר מבלוטי הקיקיון וגם אהבנו לטפס על עצי השקמים שהיו במקום. היה עץ אחד שאימצתי ושהיתי בין ענפיו הדלים מעלים שעות ארוכות. עשינו קומזיצים או שרנו מסביב למדורה שלא היה קשה למצוא עבורה זרדים ושרידי עצים, ההשקיה הופסקה ולקראת שנות החמישים נוצר משטח ענק פנוי וריק שאיפשר לקרקס מדרנו להקים שם את אוהלו ולשעשע את תושבי תל אביב של שנות החמישים.הכרותנו עם השטח איפשרה לנו להתפלח לקרקס. ביום בהיר אחד, גודר שטח גדול והחלה בניה של אחד מבניניה המכוערים של תל-אביב, בנין העיריה.משטח האדמה החומה שמספר עצים בודד והרבה שיחי קיקיון , סביונים, פרגים וגם דרדריםכיסו את המשטח שבכל ערב יום עצמאות נוקה היות ובמת הבידור המרכזית של יום העצמאות נבנתה מעץ על מגרש זה. פינתה את מקומה במשך השנים למשטח בטון ענק שנקרא על שם מלכי ישראל. למישהו היה עדיין קצת רגש והשאיר את עץ השקמה שלי ועוד כמה מעצי הגן מבצבצים ממשטח הבטון.צריף הצופים עדיין היה על כנו כשהוחלט על חיסול הברכה, והיום בו הדחפורים הגיעו היה יום עצוב לכל תל אביבי.בגיל 15 התנדבתי יחד עם חברי בצופים למכבי אש, קראו לנו צופי מכבי אש. אחד הימים העצובים של אותה תקופה היה שהוזעקנו לכבות שרפה שהשמידה את מרבית הצריף שלנו. בהצתה הואשמו אנשי השומר הצעיר, התנועה המאוחדת, מחנות העולים או סתם בריונים משכונת סומיל הסמוכה. לימים הבנו שהבריונים ששרפו את הצריף היה להם אינטרס ברור, ללא חיסול הצריף, גן העיר אותו קניון תל-אביבי, לא היה מוקם.באותה תקופה הייתי גם כתב "היה נכון" בטאון הסתדרות הצופים בתל-אביב וכתבה ותמונה של הצריף השרוף פורסם על ידי. זו היתה לי הזדמנות ללמוד מעורך הבטאון, סטודנט צעיר בשם אברהם יהושע (בולי) הלא הוא הסופר המפורסם א.ב. יהושע. בגן החיות התל אביבי המשכתי לבקר גם שהייתי אב לבנותי, הורי שהמשיכו לגור בבית הולדתי, היו לוקחים את בתי הבכירה עד גיל 4 - 5 בכל פעם שהיינו מגיעים לתל אביב כשאבי מוביל בגאווה את העגלה וזה היה קורה כמעט כל שבת, היות וכתוצאה מלחץ של חוגים דתיים בעיר תל-אביב בשבת, הכניסה היתה חופשית. העברת גן החיות לספארי ברמת גן סימל את סיומה הטרגי של אחת מפנינות החן של תל-אביב של אז, מגדל המגורים המרובע והגבוה שנראה גם מדירתי העכשווית, גורם לי להזכר בשכונה בה גדלתי, שהייתה עד לאחר מלחמת השחרור, גבולה המזרחי של העיר תל-אביב. המקום בו, שחקנו כילדים, בו פינטזנו על שוטרים וגנבים, קאובויים ואינדיאנים, משחקי אבא ואימא, בכרמים שבחלקם היו שייכים לאפנדים ערביים מיפו. באותו בוסתן וגן שנקרא "גן הדסה" שהאמיצים בין צעירי התקופה בחרו במקום זה ללחוש מילות אהבה ולהתעלס באהבים. מארג של חלומות ומציאות, סיפור של עוד עשרות ומאות הדומים לי, זה יכול להיות הסיפור של כל אחד יליד אותה תקופה. גן הדסה היה מקום שכל תל-אביבי היו לו רגשות כלפי המקום. רבים מבני דורי המבוגרים יותר והצעירים ממני, חונכו על אהבת המולדת, על חלוציות וציונות, דור שכונה: "סברס", צברים - עוקצנים מבחוץ ומתוקים מבפנים. על החברים, אנשים רגילים שבחלקם היו לרמטכ"לים, שרים, מנכ"לים באימפריות כלכליות,שופטים וחברי כנסת, סופרים ומשוררים, אנשים רגילים שהמשיכו לחנך את ילדיהם ברוח ילדותם שלהם, הם אלו שעשויים להיזכר בימים עברו ולהזכיר לאלו ששכחו, שאותם ימים כנראה לא יחזרו יותר, להזכיר ולהיזכר באהבות נעורים ואכזבות רומנטיות, חוויות ילדות ונערות.זה רק חלק מסיפור על תקופה שהאירועים בה הם אמיתיים, המקומות אמיתיים ובעיקר השילוב בין האמת והדמיון משחקים בערבוביה.זה חלק מסיפור על ילדים רגילים, נערים ונערות רגילים שהפכו לאנשים שהיוו את הבסיס של ישראל האמיתית, אנשים שרצח ראש ממשלה, שהיה אחד מאותו דור פגע בהם עד כדי ניפוץ חלומותיהם ושבירת המיתוסים שהיוו את משאת חייהם. אותו רצח שבוצע במקום שפעם היה גן הדסה. שאחר מכן ככר מלכי ישראל ולאחר מכן ככר יצחק רבין. |
תגובות אחרונות
אין רשומות לתצוגה
תגובות (0)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין רשומות לתצוגה