לאורך שנותי כמנהלת, הספקתי להכיר קולגות מסוגים שונים, חלקם נעימים, אנושיים ואוהבי בריות וחלקם נוקשים, חסרים יכולת רגשית ואני לא ממש בטוחה לגבי אהבת הבריות......שאלתי את עצמי פעמים רבות, האם המנהלים הללו מודעים לעצמם? האם הם יודעים שהיום בעבודה עוד אחד מעובדיהם יחשוב על עזיבה בגללם? או שמא הם חיים בעיוורון ניהולי, האם הם לוקים בתופעת "הכל בסדר- זאת הדרך שלי לנהל!" אני מכירה מנהלים בכירים בארגונים בעלי שם, שלוקים בתסמונת. איך לעזאזל הם הגיעו לשם? האם זאת פוליטיקה ארגונית, האם ההנהלה הבכירה רואה רק את הצד המקצועי למול עינייה? כמה זמן מנהל כזה ישרוד לאורך זמן בארגון?

הייתי מעוניינת לשתף אותכם במספר תובנות אליהן הגעתי תוך תצפיות ושיחות עם מנהלים בעבר ובהווה:

1. כל מנהל מביא את עברו לתפקיד. ככה הוא "תוכנת" מגיל קטן ועד עכשיו.

2. מנהלים שמודעים לעצמם עשו כבר 50% מהעבודה.
3. הקושי הגדול הוא עם המנהלים שאינם מודעים לעצמם.

4. מי שאינו מודע לסגנון ניהולו, יהיה לו קשה מאד לשמוע ביקורת.

5. שינוי סגנון ניהולי כרוך גם בשינוי סגנון אישי.

6. שינוי סגנון אישי כרוך גם בשינוי סגנון ניהולי.

7. אי אפשר לצפות לשינוי קיצוני, שינוי הדרגתי הוא היעיל והנכון.

8.השינוי הוא מחשבתי, צריך "לתכנת" המוח מחדש.

9. זהו תהליך ארוך, עם הרבה עבודה עצמית.

10. התוצאה שווה את המחיר!