אני יושבת ליד ההגה, במכונית ספורטיבית שחורה ומבהיקה, כזו עם כל מיני ספוילרים, כונסי אוויר ושאר קישוטים. כמו ילדה אירופית מחונכת שהולבשה בשמלות ובסרטים בשיערה, ונשלחה לאיזו מסיבה ים תיכונית מיוזעת עם ילדים צווחנים נעולי קרוקס.

המכונית עומדת. התקרבתי לפיתול בזווית חדה (כמה חדה? 30 מעלות בערך), כולל שיפוע מטורף והיעדר מוחלט של שדה ראייה. האטתי עד לעצירה מוחלטת ועכשיו אני עומדת בפני הנורא מכל: זינוק בעלייה, אבל בעלייה של ממש. אמא'לה. אני לא מצליחה, והמנוע מתייאש ממני ונכבה. אני שוקלת ברצינות להרים את בלם היד, להשאיר את המכונית על הכביש ולרדת את כל הדרך למטה ברגל. נכון שזה יותר קשה, אבל לפחות לא מעורבים בעניין הילוכים. איך הבאתי את זה על עצמי?

הכל בגלל רנו. הסיפור שלי עם היצרנית הצרפתית הגאה הזו התחיל כשהייתי בת 13 בערך, וראיתי בעיתון תמונה של מכונית חדשה ומדליקה (ככה דיברו אז) שאך זה יצאה לשוק בצרפת. קראו לה רנו טווינגו, ואני התאהבתי. עשר שנים מאוחר יותר, כשקיבלתי הון עתק של קצת יותר מ-10,000 שקל והחלטתי לקנות בו מכונית, הגשמתי חלום ורכשתי אותה. לא חדשה, ממש לא יד שנייה, וגם קצת שרוטה וחבוטה, אבל אני רציתי אותה בגלל האופי. ואם השם טווינגו לא נשמע לכם מוכר, חפשו בכביש ביצה על גלגלים. אין הרבה כאלה בישראל, וחבל. זו מכונית אמינה (כן, רנו ותיקה ואמינה. טפו-טפו-טפו), מרווחת מאוד מבפנים אבל מבחוץ קטנה מספיק כדי להיכנס לחניות מאתגרות, ומעל לכל, זו מכונית שניחנה במשהו שכמעט ונעלם מהמכוניות המשובטות של היום: אישיות בולטת, חיננית ומעלת חיוך. עד היום אנחנו יחד, ועד היום אני שמחה לראות אותה מחכה לי בחנייה, עגלגלה, קורצת וכל כך שונה.

כשקיבלתי את ההזמנה להשקת גרסאות הספורט החדשות של רנו קליאו ורנו מגאן, שמחתי מאוד אבל גם נתקפתי פיק ברכיים. אני? מכונית ספורט? ועוד לפגוש כתבי רכב אמיתיים, כאלה שיודעים מאיפה משתין המקפרסון ומהי נוסחת המומנט? קטונתי! הרי אני לא אבין כלום, וכולם ידעו את זה, ויגידו: מי הבחורה הזו, מה היא חושבת לעצמה ומה היא יודעת על מכוניות בכלל. פחחח. מי נתן לה רישיון?!

אבל ברוח העידן החדש החלטתי לעבוד על עצמי ולהתעמת עם הפחד. אז מה אם בשבילי שיכוך קשור רק לכאבים ומתלים זה משהו באיקאה? אז מה אם המכונית האקזוטית ביותר שנהגתי בה היתה חיפושית ישנה? העיקר הוא שיש לי תשוקה למכוניות. כן, סיכמתי לעצמי כמו בסוף פרק של קומדיית מצבים אמריקאית, אהבה יכולה לגבור על כל המכשולים ואם יש רצון, יש דרך. ג'רמי קלארקסון, מאחוריך!

כמה ימים לפני היום הגדול הגרון שלי התחיל לשלוח איתותים של חוסר שביעות רצון, אבל מיאנתי להקשיב לו. אני אגיע לנסיעת המבחן הזו ויהי מה, אפילו אם אצטרך להגיע במסוק! מסוק? כן, מסוק. אנשי רנו ישראל חסו על זמנם היקר של כתבי הרכב, ואי לכך החליטו להטיס אותם במסוק משדה דב הישר אל מצפה הימים, שם נערכה ההשקה היוקרתית. הם כנראה חשבו שכתבי הרכב המסוקסים לא יתרגשו מכך, אבל לפחות אחת, קצת פחות מסוקסת, התלהבה עד בלי די, ישבה עם חיוך גדול על הפנים במשך כל הטיסה, נהנתה מכל משב רוח מטלטל והחליטה שהמכוניות יצטרכו לעבוד בפול גז (חה חה) כדי להתעלות על החוויה הזו.

הטייס המיומן, שבדרך הראה לנו אתרי חובה לתיירי אוויר, כמו הקאנטרי קלאב, בתי ארסוף ואובליסק בקיסריה (בחיי, יש כזה), הנחית אותנו לבסוף בריבוע דשא קטנטן על הר מצפה הימים, בין הרפת האורגנית לגן התבלינים האורגינליים. את פנינו קידמו מרפסת המלון המוצלת ושלל מנות קטנות ומקסימות של מסעדת מוסקט השוכנת במקום, שלטעמי היא הטובה ביותר בצפון. עוד היו שם אנשי רנו ישראל, שהתחזקו בכמה צרפתיים אמיתיים מצרפת, שבאו לייצג את רנו העולמית. הספקתי לתחקר את הצרפתים ארוכות על סיכוייה של רנו טווינגו החדשה לעשות עלייה. הם דווקא היו די מנומסים, ולא צחקו לי בפרצוף למשמע הרעיון שיש כדאיות כלכלית כלשהי ביבוא מכונית קטנה, ידנית ועם שתי דלתות בלבד. בינתיים התאספו כל כתבי הרכב ה"אמיתיים", ונקראנו פנימה, אל המצגת.

כאן נפתח חלק שאני לא יכולה לספר עליו הרבה, אז אתמצת: רנו לא מביאה לישראל את דגמי הספורט שלה כדי לעשות עליהם ים כסף. וזה הגיוני, בהתחשב בעובדה שבשנה שעברה נמכרו כאן 267 מכוניות ספורט מכל הדגמים (בערך מה שמאזדה מוכרת ביומיים). אז למה לטרוח? כי כמו כולם, גם רנו רוצה להיות צעירה, או לפחות להיתפש ככזו. ומה יותר צעיר ומאגניב מרכב ספורט בעיצוב מתרברב שלא עולה המון המון כסף? (החל ב-150 אלף שקל לקליאו, אם כבר שאלתם). ואם כבר ספורט, אז על באמת: הקליאו ספורט מתהדרת ב-197 כ"ס שמתלווים למנוע בנפח 2 ליטר מסוג 16V, וכמובן, פרט חשוב במיוחד לנהג הישראלי, מאיצה מ-0 ל-100 קמ"ש בתוך פחות משבע שניות. מכאן ואילך, אזדקק למילון שעוד לא הומצא, כנראה, כדי למסור לכם עוד מידע. אז נוותר?

אחרי פרזנטציה לא ארוכה שהופרעה בשאלות מצד מי שהצליח להבין אותה (נחשו מי שתקה כדג), הגיעה ארוחת צהריים אנינה ומושקעת של השף במוסקט, חיים טיבי. שמחתי מאוד שאנשי רנו ישראל עשו בחוכמה ולקחו את הקולגות הצרפתיים למקום שמשלב את אחד הנופים היפים בישראל עם אוכל עילי. שיראו שיש כאן עוד מקומות חוץ מרחוב בן יהודה בתל אביב.

אני ושותפי לנסיעה ויתרנו על קינוח ומיהרנו לצאת, כדי לא לנהוג על בטן כבדה מדי. התנפלנו על הגברת השחורה שחיכתה לנו בחנייה, כולה קימורים מזמינים. עמדו לרשותנו פחות משעתיים כדי להגיע לעפולה בקליאו, והחלטנו לבדוק אותה בעליות ובמורדות שמזמנים החיים בצפון. לפתיחה, התפתלנו עם כביש 90 למטה למטה, עד לכנרת. אני לא נהגתי, כך שיכולתי להתפעל מהנוף במלוא עוצמתו. הקליאו עמדה בסיבובים בכבוד ובקלילות, ונצמדה לכביש כעלוקה. גם כשהכבדנו את הלחץ על דוושת הגז והאצנו, התחושה היתה שזה ממש לא מזיז לה, ובתא הנוסעים הכל היה שלו, כאילו טרם עברנו את ה-70 קמ”ש. כמעט שיכולתי לשמוע אותה נוחרת בבוז: "זהו? זה האתגר הכי טוב שמצאתם בשבילי, אני שהנני נצר ליצרנית רכב מפוארת שמתחרה בכבוד בפורמולה 1? עדיף שתחזרו למאזדה שלכם. מון דייה!".

כשהמכונית עברה לידיי, החלטתי לטפס על הר התבור. אף פעם לא הייתי שם ותמיד רציתי לעלות למעלה. ההתחלה היתה סולידית: כפר ערבי, נוף הרים, עליות מתונות. ואז התחיל האקשן האמיתי: כביש צר ברוחב קליאו וחצי, סיבובים חדים הישר מהגיהנום ועוד בשיפוע מטורף, ומיניבוסים שדוהרים להם בעליצות למטה. אני, שחשבתי ששבע שנות נהיגה עירונית ברובה בטווינגו הידנית שלי הכינו אותי לזה, הבנתי עד כמה טעיתי. עם כל סיבוב בעלייה האטתי יותר ויותר, עד שהגעתי לתקרית הזינוק בעלייה שתוארה מעלה. זהו, אמרתי לעצמי. יצאתי להתמודד עם הפחד הגדול שלי וכל הקשקוש הזה של הסוד, ואכלתי אותה. ועוד לעיני אחד מהם, כתבי הרכב המסוקסים. אבל הבחור שלצדי היה מקסים, ובמקום לשלוח אותי למושב האחורי בעוד הוא מציל את המצב, עודד אותי לנסות שוב. בסוף הצלחנו, עלינו עד למנזר שהיה סגור, וירדנו למטה. גם זה היה מפחיד מאוד, אבל לפחות בלי זינוקים בעלייה.

בחניית הביניים בעפולה פגשנו את הקולגות (אהה, כמה כיף לומר את זה) ואחד מהם ששמע איפה היינו, קצת העלה לי את המורל. “הר תבור? עשינו שם נסיעת מבחן ליגואר XK (ועוד כל מיני מכוניות פאר שנשכחו מזכרוני) ואני בחיים לא חוזר לשם. זה פחד אלוהים!”. יש, יצאתי גבר!

פורסם בגיליון יולי של מגזין TheMarker Women

*ואת הרישיון קיבלתי בטסט ראשון, בזכות ארל'ה המלך