אהבה אסורה חלק 3

TheMarker Cafeיוניתושהבלוג הראשון שלי...אהבה אסורה חלק 3

הבלוג הראשון שלי...

טוב, פעם ראשונה שאני כותבת על עצמי בבלוג... מקווה לא להלאות אף אחד ובטח שלא לשעמם...

שם: יונית
כינוי:יוניתוש'
מפגש ראשון עם העולם: 04/01/1983
מפגש ראשון עם העולם באופן רשמי: אין תאריך מדויק, אבל הנשמה שלי זקנה מאד. לעניות דעתי אני בגלגול האחרון שלי אם לא אחד האחרונים (כן זה נשמע מטורף, אבל זו תחושה פנימית מאד חזקה שאם הייתם חשים בה, גם אתם לא הייתם מתווכחים איתה..)
השכלה: תואר ראשון בספרות (אוטוטו) בשילוב עם תעודת הוראה.
מקצוע: מורה ובעתיד גם פסיכולוגית.
תחביבים: חוטאת בכתיבת שירה ופרוזה, קריאת ספרים, האזנה למוזיקה ,ריקוד, שירה, ציור, בישול. תחום נוסף מיוחד: מסיטיקה- תקשור, קריאה בכפות הידיים, גרפולוגיה, אסטרולוגיה, קבלה, רייקי.
שיא ששברתי: קיבלתי 12 הצעות נישואים בשנתיים.
הטראומה של חיי: הטרדה מינית+ עדות לפיגוע באותו יום...
הייעוד שלי בעולם הזה: לעזור ולהדריך בהרבה אהבה וללא בקשת תמורה.
צמאה לידע, מידע וכל דבר שיש לעולם הזה להציע לי בחיים האלה.
שמחה תמיד להכיר אנשים חדשים\ מתחומי העניין שלי ובכלל.
יש לי כלב העונה לשם שוקו, ובקרוב יתווסף גם חתול העונה לשם גארפילד.

נראה לי שאשאיר משהו לבלוג הבא..... =]

אשמח לתגובות כי עליהן אבסס את הבלוג הבא (בנוסף לדברים אחרים שבא לי לשתף לגביהם).

חייכו. חיוך הוא הדרך הזולה ביותר להיראות יפים!
יוניתוש'

פוסטים פופולאריים

לידיד הכי טוב שלי (לשעבר).....
4/8/07 | 2169 צפיות
אהבה ממוחשבת חלק 9
1/10/08 | 519 צפיות
הטרדה....
2/8/07 | 979 צפיות
אהבה אסורה- חלק אחרון.
11/9/08 | 615 צפיות
אהבה אסורה- חלק 11
31/8/08 | 545 צפיות
אהבה אסורה....
29/4/08 | 571 צפיות

פוסטים אחרונים

אהבה אסורה חלק 3

לצפייה במסך מלא

אהבה אסורה חלק 3

‎0

תכנים אישיים

2 תגובות יום שלישי, 29/7/08, 19:16

כבר כמה ימים שלא שמעה ממנו. כמו נעלם.
הילה הייתה מגיעה לעבודה חסרת חיים. לא הצליחה לתפקד. לא יכלה להפסיק לחשוב עליו. היא ידעה שאסור לה. אבל לא שלטה בכך. "מספיק שהוא יודע את האמת על אישתו". חשבה לעצמה. אבל עמוק בפנים זה לא הספיק לה. היא רצתה אותו. התאהבה בו מהרגע הראשון שראתה אותו. אבל היא לא יכלה. פשוט לא. אסור היה לה! "הילה, הכל בסדר? את מאד חיוורת." שאלה אותה דנה.
"כן.. כן... סתם מפתחת משהו כנראה.. בטח יעבור תוך כמה ימים." ענתה הילה.
"את בטוחה? אני מכירה אותך כבר שנים, וזה ממש לא מתאים לך. תסתכלי על עצמך, את כמו בובה חסרת עמוד שדרה. כמו ריקה מתוכן. אולי תספרי לי מה עובר עליך? חשבתי שאנחנו חברות..." דנה משכה את שפתה התחתונה כלפי מטה ועשתה פרצוף עצוב.
"לעולם לא אצליח לעבוד עליך הא?" רטנה הילה.
"ככה זה בחברות טובה". אמרה דנה.
"לומדים לזהות את הדברים הכי קטנים. וחולה את לא. טוב בעצם.. אולי חולת אהבה..." קרצה לה.
הילה שתקה. מה יכלה לומר? דנה מכירה אותה כל כך טוב, וידעה לאבחן בדיוק את המצב שלה. אפילו יותר טוב מרופא.
"אולי נצא היום?" קטעה דנה את מחשבותיה.
"לא... עזבי, אין לי חשק..." הילה החלה לשרבט משהו עם עט שהיה בידה על פיסת נייר שהונחה על שולחנה.
"אוי נו באמת הילה, פעם היית חיית מסיבות קטנה. לא היה ליל שישי אחד שלא היית באיזה מועדון מהולל, רוקדת ומשתוללת ומסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלך. נו בואי נצא. זה יעשה לך טוב. יוציא אותך מהדיכאון הזה שלך, שממש לא עושה טוב לפנים שלך... את יודעת שדיכאון גורם להאצת קמטים...לא?" ציחקקה דנה.
"אוף דנה, את והשטויות שלך, הרי את לא תניחי לי עד שאגיד לך שנצא היום הא?"
"טוב נו, למדת גם את לזהות אצלי דבר או שניים, מעולה, אז קבענו, נכון? לאסוף אותך בעשר?" שאלה דנה ישר ולעניין.
"יש לי ברירה? הרי זה או שאגיד לך כן ודי, או שתבלבלי לי את השכל עד שאגיד כן..." הילה הזעיפה פנים.
"מה שנכון נכון." אמרה דנה וחיוך על פניה. "אין ספק, אנחנו חברות אמת. למדת להכיר את השטויות שלי. מעולה, אז קבענו."
דנה צחקקה והלכה חזרה למשרדה.
הילה שקעה במחשבות. כמה שלא ניסתה, המחשבות פשוט צצו בראשה, ולא היה לה לאן לברוח. "אולי באמת עדיף שאצא קצת היום. מי יודע, אולי זה באמת יכול לעשות לי טוב יותר..."
היא לבשה שמלה שחורה צמודה, כשעל כתפיה שבילי תחרה המעטרים את גופה ויוצרים מחשוף נאה ונדיב.
השעה כבר הייתה רבע לעשר, אבל הילה ידעה שדנה תמיד מאחרת בחצי שעה לפחות, ולכן הרשתה לעצמה לשבת ולשקוע שוב במחשבות.
"מעניין אם הוא כבר התעמת עם אישתו... אם הוא כבר סיפר לה שהוא יודע על מעלליה.."
נשמעה דפיקה על הדלת. באופן מפתיע, הייתה זו דנה, שלא כמנהגה, הגיעה בזמן.
"נו, את מוכנה כבר? אפשר לזוז?" שאלה דנה.
"ממתי את מגיעה בדיוק בזמן??" שאלה הילה.
"מהיום. בואי נזוז כבר!" זירזה אותה.
"רגע...! זה בגלל בחור הא?? הכרת מישהו! בגללו את ממהרת!" דיבורה היה נרגש. "ספרי כבר!". תבעה הילה.
"טוב, נו, אז את מכירה אותי כבר יותר מדיי טוב, בסדר בסדר, כן, את צודקת, הכרתי מישהו... טוב, בואי כבר, אספר לך בדרך!" דנה זירזה אותה שוב.
למרות שהתעניינה באמת, מחשבותיה נדדו למקומות אחרים. כל הנסיעה כמו הייתה מכונסת בעצמה, ודנה הניחה לה לנפשה, והתרכזה במוזיקה. היא הייתה בטוחה, שמה שיקרה במועדון, יעשה את שלו. הרי בחורות צעירות שכמותן, בשנות העשרים לחייהן, אין דבר יותר מחייה ממועדון רועש מלא בחתיכים. אמנם הילה סיפרה לה פעם, שהעבודה במשרד גורמת לה להרגיש כמו בחורה בת 40 ולא בת 25, אבל כל זה נשכח ונעלם בשנייה שהשתיים היו נכנסות למועדון.

הן הגיעו למועדון. הכניסה הייתה עמוסה באנשים, ודנה דחקה בהילה שתדבר עם אחד מהאקסים הישנים שלה, שעבד כסלקטור באותו מועדון.
הילה הלכה בחוסר רצון וניגשה אליו.
"הילה! מה שלומך, שנים לא ראיתי אותך. מה איתך?" שאל ירון.
"אני... אני בסדר. עובדת המון...מה.. מה איתך?" שאלה בחוסר עניין. כל הסיטואציה הזו כל כך לא התאימה לה. היא אף פעם לא אהבה את הקטע הזה של דיבור עם אנשים על מנת להשיג משהו.
"תשמעי, את נראית טוב, לא השתנית בכלל... אני שמח שבאת." עיניו זהרו.
"כן.... תודה. אני פה עם חברה..." היא הרגישה מטומטמת עם כל משפט נוסף שאמרה לו.
"טוב, אז אני מקווה שתהני הערב, ואם יש לך בעיות בכניסה, תגידי לי, אארגן לך כניסה." חייך אליה.
"אממ כן... זה בסדר... תודה...אני אסתדר לבד..." אמרה והחלה להתרחק.
"נו, אמרת לו? הוא מכניס אותנו?" שאלה דנה.
"אממ לא.. לא ביקשתי... אמנם הוא אמר שאם תהיה לנו בעיה, אז שאגיד לו אבל... עזבי, לא נעים לי." אמרה.
"אוף הילה. איזו כבדה את. אפשר לחשוב..." רטנה דנה.
ירון התקרב אליהן. הוא שם לב שהן עומדות זמן רב מדיי, ושיש הרבה אנשים.
"הילה, תביאי איתך את חברה שלך, ובואו אחריי, יש כאן כניסה לv.i.p..." אמר.
"אבל אנחנו לא v.i.p...." אמרה הילה.
"אולי לא, אבל בשבילי תמיד תשארי חשובה מאד. אז לפחות הפעם אל תתווכחי ופשוט תתני לי לעזור לך." ביקש ירון.
הילה נותרה ללא מילים. בדיוק ההיפך מדנה.
"אוי תודה, ממש חומד אתה. כבר חשבתי שלעולם לא ניכנס..."

בזמן שדנה נעלמה לה בין אלפי הרוקדים, עם הבחור החדש בחייה, הילה החליטה להתיישב ליד הבר, כשהיא מודעת למבטיו של ירון, שכמו שמר עליה, מרחוק. היא ידעה שהוא מעולם לא התגבר על הפרידה שלהם.
היא הוציאה סיגריה, והחלה לעשן אותה.
"את לא יודעת שהעישון מזיק לבריאות?" נשמע קול גברי מאחוריה. "האם זה...??" תהתה. היא סובבה את כיסאה במהירות. "ממתי אני שואלת אותך אם לעשן או לא?" שאלה אותו. "מי אתה בכלל שתגיד לי אם לעשן או לא? כולה בחור צעיר בן לא יותר מ18." רטנה כלפיו.
"אולי אני בן 18, אבל שנינו יודעים שהעישון לא עושה לך טוב... אז למה את מעשנת לעזאזל?!" כעס כלפיה.
"אולי תגיד לי מי אתה לעזאזל? ובאיזו זכות אתה מדבר אליי ככה??" התרגזה.
"אני אבישי. ואת לא מכירה אותי, אבל אני מכיר אותך. ואולי קשה לך להאמין לי, אבל את חשובה לי מאד. אני גם יודע על מה שקרה עם ערן." אמר לה.
"עם ערן??" נדהמה.
"מה אתה יודע עליי ועל ערן??" שאלה בפליאה.
הוא התיישב לצידה.
"אני יודע המון, וזה לא הזמן לדבר על זה." אמר.
"את חייבת להקשיב לי. אל תחזרי הביתה היום. מצידי שני אצל החברה הזאת שלך, דנה."
"מה?? גם את דנה אתה מכיר?? רגע... לא הבנתי... לא לחזור הביתה?? למה לא?? ולמה אני אמורה לסמוך עליך בכלל?? מי אתה? למה עליי להקשיב לך בכלל?" היא הייתה מבולבלת.
"תראי, אני יודע שזה מוזר, ובכלל כל מה שקורה לך לאחרונה הוא מאד מוזר, אבל תסמכי על התחושות שלך, ותסמכי עליי. אמרתי לך. את חשובה לי, ואני לא רוצה שיקרה לך משהו רע." אמר ונימת כנות נשמעה מדבריו.
היא הסתכלה לתוך עיניו הירוקות. משהו אמר לה שהיא צריכה להקשיב לו.
ירון התקרב אליהם.
"הכל בסדר, הילה? או שהבחור כאן מציק לך?" שאל ירון והביט באבישי בזעם.
אבישי תלה בהילה עיניים.
"כן... כן... הכל בסדר. ירון, תכיר, זה... אבישי."
שניהם לחצו ידיים באי שביעות רצון.
"אתה לא חושב שאתה קצת קטן בשביל להתחיל איתה? היא יכולה להיות אחותך הגדולה."
פנה ירון לאבישי.
"מה שקורה ביני לבין הילה אינו עניינך."
השיב אבישי.
ירון זעם, אבל לא יכל לעשות דבר, לכן התרחק משם, והמשיך להשגיח על הילה מרחוק.
"פשוט תקשיבי לי" אמר אבישי.
"תשני אצל דנה היום, ואל תחזרי לדירה שלך". אמר לה.
"אתה הולך?" שאלה הילה.
"כן. אני צריך ללכת." אמר.
"רגע... אבל... מה לגבי ערן? לא הסברת לי כלום!" ייבבה.
"עוד תראי אותו בקרוב. בנתיים, תקשיבי לי ותשני אצל דנה. נדבר בקרוב." אמר ונעלם.
"נו, אז את באה לרקוד? או שאת מתכוונת לשבת פה כל הערב?" שאלה דנה ומשכה את ידה.
"בואי נלך הביתה." אמרה הילה.
"אני סחוטה מעייפות" תירצה לה.
"אוף... ממש קשה איתך היום את יודעת? אולי לפחות תבואי לישון אצלי היום? נעשה מסיבונת קטנה כמו פעם... את, אני, איתן הוק ואיזו גלידה טובה? מה את אומרת?" שאלה דנה.
הילה נזכרה בדבריו של אבישי. לכאורה בחור זר, שהיא לא מכירה, ואין לה מושג מדוע הוא מבקש ממנה שלא לחזור לדירתה... אבל משהו בתחושות אמר לה להקשיב לו.
"טוב, בואי ניסע אליך." אמרה הילה.

ביום למחרת, חזרה הילה לדירתה. היא הייתה עייפה, מלילה גדוש ב"חוויות דנה והבחור החדש שלה".
כל שרצתה, שיום שבת יהיה רגוע ושקט כמו תמיד. השקט לא נמשך זמן רב. דפיקה נשמעה בדלת.
"מה אתה עושה פה?!" שאלה המומה.
הוא נכנס נסער לדירתה.
"אני לא יכול להיות בלעדייך! כבר כמה ימים שאני מסתובב כמו משוגע, מנסה להתאפס, לחזור לתפקד ואני לא מצליח.... לא יכול להפסיק לחשוב עליך!" אמר לה.
"ערן... אני..." היא עוד לא אמרה מילה, והוא כבר נישק אותה שוב. היא הייתה חלשה מולו, נמסה לזרועותיו, לא יכלה להתנגד, גם לא רצתה... היא רצתה אותו וגופה השתוקק למגע ידו. כל נגיעה שלו על כל פלח בגופה הסעירה בה את הרגשות וגרמה לכל חושיה להשתולל. הוא נישק באיטיות את צווארה וגלש באיטיות לחלקים נוספים בגופה. נשיקותיו דגדגו את בטנה והלהיטו את חום גופה. הוא ליקק כל סנטימטר בגופה. היא חשה מסוחררת. נשימותיה התמזגו בנשימותיו. היא אהבה את לשונו שרקדה בצמוד לשלה. הוא אהב את התחושה שחש כשהיה בתוכה. הם ממשו את אהבתם זה לזו. הם נרדמו מחובקים.
שעה אחר כך, קשה היה להם להתנתק זה מזו, אך הילה הפצירה בו ללכת, והוא נכנע להפצרותיה. לא הייתה מאושרת ממנה, ועם זאת, לא הייתה עצובה ממנה. הוא היה שלה ולא שלה. היא התחרטה ולא התחרטה...
מספר דקות אחר כך, דפיקה נוספת נשמעה בדלת.
היא פתחה את הדלת עם חיוך של שמחה. היא הייתה בטוחה שזה הוא, שהוא חזר שוב.
"מה... מ.. מה אתה עושה פה?!" אמרה והבעה של חרדה נפלה על פניה.
"אני רוצה שתלך!" צעקה בקול.
"ומיד!" היא ניסתה לסגור על פניו את הדלת.... ללא הצלחה...

המשך יבוא.....

דרג את התוכן: