עוד בילדותנו ציירנו בתים של היער השחור. אני עד היום חולמת על בית כזה, מרווח, צנוע, ללא סורגים וכל מה שמפריד ביני לבין הירוק העמוק של הנוף זה וילון קטן.

כל פעם שאני חוזרת לגרמניה עולה שוב החלום הישן נושן ושוב אני מוצאת את עצמי בסביבת ילדותי המועתקת. שם בגר-מניה (גר - זר, מ(א)ניה - שיגעון, טירוף, אובססיה) אני חוזרת לחלום שלי...למקום בו נעצרתי אז בגיל ההתבגרות וחזרתי לארץ. לפני 12 שנה חזרתי ומאז אני מתגעגעת לגרמניה שנותרה בליבי, לשקט, לביטחון, לירוק, לנימוס, לרוגע ולשלווה האנושית.

מה היה קורה אילו לא היתה שואה? איפה הייתי? מה שבטוח לא הייתי כמו שאני היום, ההרכב היה שונה. בטח הייתי גרמניה אדישה, נאיבית ומרובעת ודייקנית. קשה לי לדמיין את עצמי ככה בשל ניצוץ הישראליות שבי, הפיכחות מאדישות והרדיפה אחרי הזמן, הרצון להספיק הרבה שמשום מה נראה כאילו בגרמניה הזמן הולך לאט  יותר. נראה כי לגרמנים יש זמן רב.

ישראל, המדינה שלי לא נותנת לי תנאים סוציאליים כמו גרמניה, המדינה ששתתה את דם משפחתי.אני לא שוכחת את השואה אבל אני גם לא שוכחת מאיפה באתי במידה מסויימת. אני לא שוכחת שגדלתי על שירי ילדים בגרמנית (הופה רייטר) ושסבא דיבר עברית עם מבטא יאקה מצחיק וסבתא תמיד הביאה לי שוקולדים גרמניים ופופאי.

בגיל שבע התחלתי את קריירת הטיסות שלי לחו"ל, לגרמניה כמובן. כן, ידעתי שהיתה שם שואה אבל אבא לימד אותנו להסתכל גם על ההווה והעתיד. לא פחדתי מגרמניה אלא למדתי להנות ממה שהיא מציעה וממה שהציעה לאבות אבותיי. חבל שלא יצא לי לשמוע קצת סיפורים מסבא וסבתא על גרמניה, על הילדות שלהם ועל הזיכרונות הטובים שלהם משם. שניהם נפטרו כשעוד הייתי קטנה. כבר בגיל 9 נשארתי עם סבתא אחת מצד אמא (רומניה).

כל אבן שאני דורכת עליה בגרמניה מכילה היסטוריה יהודית, כל מקום מכיל משהו מהגנים שלי, האוויר שייך לעבר, הווה ולעתיד שלי.

 רגשות אשמה, זה מה שאומרים שמחבר את הגרמנים אלינו מחדש. אולי זה נכון אבל לי זה לא ממש חשוב. חשוב לי שהתרבות הזאת, שהשורשים שלי ישמרו. באתי משם בצורה כלשהי, אם כי דרך גלגולי גנים אבל יש בי משהו משם, משהו חי, נושם שמחייה אותי. משהו מסתורי שלא מניח לי. כל פעם שאני נוסעת עם הפורום הישראלי - גרמני אני חשה את הגרמניה הזו שבי, פורצת החוצה ומחייה אותי מחדש. אני לא יכולה להסביר את זה אבל התחושה נפלאה. כל משלחת שלנו אני חולקת את התחושה הזאת עם עוד אנשים, שחשים את גרמניה אחרת ממני אבל חשים. אוויר הנשמות היהודיות האבודות, אוויר התרבות הנכחדת. שם אני מרגישה אותה חייה. שם היא גם נשארה במידת מה. אני מחכה לקומה של התרבות הזאת. תחי התרבות האבודה שלי, הגרמניה שבי.

המחקר שלי אודות הגנים האלה, הישנים בי התחיל מילדותי. היום בתור בוגרת אני מחפשת את ילדותי השנייה, זאת שהיתה אמורה להיות הראשונה. אני יודעת שעוד אשוב לשם, לחוות את גרמניה מחדש. אני רוצה להמשיך ולהיבנות שמה, להתפתח כמו שהיו אמורים סבתי וסבי ושאר משפחתם שניספתה. אני מרגישה את החובה הזאת לאלו שנרצחו, אני חשה שאני חייבת לשמר את הגרמניות הזאת, את טירוף התרבות הזאת שירשתי.

אופפה (כך קראנו לו- בגרמנית: אופה=סבא), סבא אולי כאב מכל את מה שגרמניה שלו עשתה לו ולמשפחתו. הוא נפטר לאחר שבישר לאבי שגרמניה של היום היא אחרת, לאחר שביקר בה אחרי שנים שהדיר רגלו וכל איבר בגופו ממנה

(1986).

אני לומדת את השפה הזאת, שפת אבי. שפת התרבות והפילוסופיה. אני רוצה לקרוא את הכתבים האלה בשפתם המקורית, לחוש בהם ולהבינם כפי שאלו שנולדו לשפה הזאת יכולים.

השואה הזאת ומלחמת העולם ה-2 היכתה בשוק את העולם, הרוע שוב הפסיד והעלה שוב את המוסר שכמעט ונמוג אז. היום אני מוצאת את הגרמנים מוסריים יותר מאיתנו, הישראלים - היהודים החדשים.כמה עצוב שמלחמה כה עקובה מדם החזירה את השפיות. מלחמה ששפיות כלל לא הייתה בה. מה למדנו אנחנו היהודים? אני כואבת עכשיו את הכאב שהיה כואב יותר מכל לאלו שנספו, הכאב שאנו אלו שזכינו להמשיך את היהדות שבשמה מתו לא מעריכים. אנו, היהודים החדשים לא מבינים את מהות היותנו יהודים, בוחלים בכל ואף שוללים את יהדותנו. כופרים כולנו. איני מדברת על אכילת אוכל לא כשר אם כי על חטא גדול יותר. אנו מכחישים את היותנו יהודים, אומרים שבטעות ככה נולדנו ולא איכפת לנו ממאפיינים כה חשובים של היהדות, המוסר, החוקיות, הנתינה ועוד מנהגים רבים ויפים שכבר מחקנו.איני חושבת שרק אלו העושים את המצוות ללא תהייה אלו הצודקים. איני חושבת שאלו המבצעים את כל המצוות הם צדיקים. דבר אחד על כולנו להבין שאת יהדותנו קיבלנו בזכות ואיש איש באמונתו יחייה אבל בסיס האנושות היפה מתקיים בדתנו. אני מצאתי אותה וכדאי שגם אחרים.

איזו יהודייה אני בגרמניה? אני זוכרת את עצמי מתלווה לאבא בחגים לבית הכנסת כשגרנו בגרמניה.הייתי יושבת לצידו למטה עם הגברים בתור ילדה בת 10 ומקשיבה. לא הבנתי הרבה אבל קסמה לי רוח הדת. כל האנשים מאוחדים ביחד. שמחתי שבורכתי בסבלנות ואולי משם היא נבעה מהרגש הזה שקיבלתי בתמורה לאווירה הקסומה הזאת. הרי לא הרגשתי מעולם כמו גרמנייה, תמיד הרגשתי אחרת בגרמניה, יהודייה, ישראלית, מישהי עם עבר טעון, זאת המייצגת עם שכול, כמה דורות שנרצחו ברוע בעצמו.

לא פעם מצאתי את עצמי חולמת על היותי שם, בתוך מחנות הריכוז, בתוך הגטאות. הצטמררתי, מי היה מאמין שאוכל לדמיין כזה דבר ויותר מזה למה? רציתי להבין את הכאב הקשה מנשוא, את האובדן הגדול ביותר, אולי אז הייתי כמותם זוכה בחיים שלי שוב או אולי מאבדת אותם מכדור אחד שהצדק לא כיוון נכון.

ביקרתי בגיל 17 באושוויץ, דרכתי על אדמת הדם של פולין וצ'כיה. כשעמדתי שם ליד הר האפר הגדול, זה המכיל מספר אנשים שלא יכולתי לדמיין, שמעתי אותם, כל אחד מהם, צועק, מדבר, בוכה.כל לילה במלון בכיתי, הייתי לבד בחדר, הרגשתי איך אני פגיעה שם יותר מכל. שם במקום שקראו לו מולדת רצחו אותם. שם במקום שנתנו את חייהם קיפחו אותם. הצלם מהו? איזה צלם קיבלתי? האם יש צלם יהודי? האם קיבלתי את זה של אחד המתייסרים ההם? אלו שניספו?

 הלכתי בתוך הצריפים מעץ, אלו שחלקם כבר התפרקו ומרובם נעלמו בולי העץ שבנו אותם, שימשו הם את הפולנים לחימום ביתם. הלכתי ושמעתי את צעדיי, נוקשים ברצפת העץ שראתה הכל, שספגה הכל ושתקה.רציתי לדרוך עליה חזק יותר, שתדבר, שתזעק לשמיים כמו שאז הייתה אמורה לעשות. כעסתי, אך יותר מכל נכנסו בי כל הסיפורים ששמעתי על ניצולים ונספים והחרשתי. שמעתי רק את צעדיי והרגשתי רק את הדמעות שמשוטטות על פניי, מסמנות את הכאב בשביל דל של עידן חדש, של תקומה של עם ישראל.

התביישתי לא מעט בעם הזה שקם ולא לתפארת כמו שאומרים. אך שם במחנות, על אדמה זרה הייתי גאה. אני יהודייה, אני חייה ואני אדאג לזיכרון עולם ולהמשך של אלו שלא יכלו לבחור, של אלו שבחרו עבורם את השחור, את המוות מבלי שחטאו באמת רק בעצם היותם שונים, עצם היותם יהודים בדמם.

החיבור הזה של שנאה ואהבה, של כאב ואושר, רע וטוב, חיבור של ניגודים. אלו מחברים אותי אל העבר שלי, אלו מכילים אותי ומרכיבים אותי. הניגודים האלו הם השלמות, אחריהם אני תרה, אותם ארדוף. גרמניה היא מושבם, שורשיי באו משם ואולי שם אמצא את עצמי, את השלמות, את התבונה של הגנים שלי שמדברים בשפה אחרת.