הצייד צופה, מתבונן, נותן למבטו לעגוב על צילו של ענף ביום קיצי. ההמתנה חשובה לאין ערוך מיכולת ההרג. לצוד את הרגע, משמעותו היא להמתין לרגע המשמעותי ביותר. הדבר הזה מניח אמונה קדומה, מחשבה קדומה לגבי מהו אותו רגע משמעותי שיש לתפסו, הרגע הנדיר המתבלט לאין ערוך על שפע רגעי הלא-כלום הממלאים את חיינו. הצייד, זועם על רגעי הלא-כלום. הוא מבקש לצוד את הרגע המשמעותי ביותר, בו ההופעה של הקרבן הופכת את הזמן ההומוגני והריק למלא במשמעות. על הקרבן נגזר למלא את הרגע במשמעות, כמו אין אפשרות אחרת. ברגע אחד של הכרה עצמית, עשוי הצייד לראות את עצמו בעיני הצבי המוצא להורג. עליו אך ורק להישיר מבט, ולראות את עצמו משתקף בעיני המוצא להורג. שפע אדיר זה, שפע של חייו כולם הממלאים זמן רב של רגעי לא-כלום, מצוי בפאניקה רבה אל מול הקרבה שיש בין הצייד לקורבנו. לקרבה זו יש משמעות פיזית ומינית. הוא אוכל את הקרבן, הופך אותו לחלק ממנו. |