אני מחביאה מעצמי חלום ישן.

להיות אשכנזיה

עם ציצים עומדים ופטמות ורודות,

שערות בלונדיניות על הרגליים

זה אירופאי.

גופייה עם כתפיות רחבות,

שאפשר לראות מהצדדים

ולרקוד לצלילי מוזיקה מונוטונית

בתנועות כמעט לא מורגשות.

אני רוצה לירוק שיר קצר

על מודעת אבל,

בלי להרגיש אשמה

לסיים את מה שהתחלתי

בלי לכוון לשורת מחץ,

ולא להרגיש שביזיתי

את האדם שמת עליה

או את המשפחה ההמומה.

אני רוצה לתת למילים שלי

להתפזר על הנייר בכתם

שקוף של מילים נלוזות.

לכתוב במעגלים ויזואליים

ולא לשנוא את עצמי

על זה מחר בבוקר.

בשנייה שהתחת שלי

יפגוש בכורסא המוארכת,

שניהם יעוטו עליי,

בהתרוממות ההפגנתית

שלהם מכסא העץ,

כל אחד ממקומו.

יופתעו מהתגובה האוטומטית,

הזהה,

ישתהו לשבריר דקה

אבל ימשיכו בדרכם אלי.

ורק כי כבר אין דרך חזרה,

הם יתיישבו לידי.

אחד

מכל

צד.