כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תוכן ענייני

    קצת אקטואליה, קצת מחשבות בתיבול הגיגים ומעט רגשות. המדריך השלם למשהו....

    איפה הגבול? אני עדיין בודק

    10 תגובות   יום שבת, 24/2/07, 15:58

    מהם גבולות השיח, ועד לאן אפשר לקחת את החשיפה וקילוף השכבות בתוך הקפה שלנו? השאלות האלה קופצות לי מול מסך הלפטופ כל אימת שאני יושב לכתוב פוסט, או אפילו תגובה לפוסט של מישהו אחר. 

    האם זה בסדר לספר על החששות? האם הקהילה העסקית-בורגנית שממלאת את הקפה שלנו, יכולה, בשלה, או רוצה בכלל לשמוע על הדברים שמאיימים עלי, או על כל אחד אחר. אני רוצה לקוות שכן, אבל אני לא בטוח בזה. יש משהו ממכר, אך גם מתנכר, בעובדה שכולנו כאן כותבים בשמותינו האמיתיים, תחת התמונה האמיתית, בלי כינויים, מחבואים ושאר מנגנוני הגנה. זה מחמם, אך מאיים לשרוף. 

    כשאני קורא את הבלוג של טליה, אמיר, שיעמית ועוד רבים אחרים – אני מתרגש, באמת. אני קורא כל מילה, שותה בצמא, מהרהר, מגלגל על הלשון כמו יין אדום ומתמכר למילים. אבל האם כולם כאלה? האם אין בינינו שנכנסים, מרפרפים, עושים משגל נסוג עם הטקסט, והולכים לגמור במקום אחר? אני בטוח שיש. האם זה מפריע לי? אני חושש שכן. 

    כי מה זה בעצם הקפה הזה? הוא הרי הרבה יותר מבית קפה. אתמול ישבתי בבית קפה עם חבריי הטובים ביותר, ולא הייתי פתוח וכנה עמם כמו שאני בעת כתיבת המלים הללו. איפה הגבול? אני מאמין שאני יוצר אותו לעצמי ממש כעת. האם זה טרנד חולף? אני כל כך רוצה להאמין שלא.  

     

    מלהטטי מילים, כך מכנה אותנו טליה (למרות שבינינו, גולדן הוא המלהטט היחידי, אנחנו מקסימום קצת מג'נגלים). אני די בטוח שאני לא מלהטט, וגם לא מג'נגל, אפילו לא משחק עם המילים. הכתיבה היא פורקן – לטוב ולרע. בעבר נהגתי לכתוב רק על ענייני היום – על דברים רחוקים ממני, מלאי ביקורת, שטופי הטפות, אבל ממש לא על עצמי. לא יודע למה, ומעולם גם לא חשבתי על זה. נראה לי שעכשיו אני מתחיל, אבל איפה הגבול?

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/3/07 23:59:

      אורי,

      תמיד יש פער מסוים בין מי שאנחנו מקצועית-בעבודה לבין מי שאנחנו אישית-בחיים הפרטיים.

      אחד הדברים היפים בעיניי אצל בלוגרים הוא ההשתקפות של הקוטביות הזו בבלוג.

      כלומר: לקרוא את סמנכ"ל השיווק של קוקה קולה מתרגש מאיזה הגיג של הילד שלו - זה אחר.

      אנשים נורא נורא חשובים עסוקים ומלאי פאסון משחררים את העניבה וחושפים פנים אחרות, רכות מעניינות ומורכבות.

      בעיניי הבלוגים המרתקים ביותר הם אלה שמספקים הצצה רבת פנים לאיש שמאחוריהם.

        25/2/07 18:20:

      בשמחה רבה. אם המערכת פה היתה חושבת שאני "בדרך למעלה" היית מקבל ממני גם כוכב.

       

        25/2/07 16:21:

      אמיר וטליה, תודה לשניכם.

      על החשיפה, ועל ההיענות לחשיפה שלי.

        25/2/07 15:18:

      שלום שלום, אני קצת באיחור כאן, רק עכשיו ראיתי ובאתי גם אני להודות על המחמאות. ואם כבר אז גם לחלוק את שלי בענין הגבולות. אני חושפת מתחילה, ממש ינוקא של חשפנות.

      אז כמה שכבר יכולים  לייצג השניים  שהוצאתי (היום היה השני , בלב דופק  ובאצבעות רועדות הוצאתי אותו) בשבילי הגבול הוא משהו לדחוף כל הזמן קדימה, או החוצה, או פנימה, כל אחד שיבחר. החשיפה היא מתוכי אבל מתוך מחשבה על נגיעה באחרים. לדבר או לספר על עצמי אבל תוך ידיעה שבהכרח עוד רבים מרגישים כמוני ויוכלו להזדהות ולהתחבר.

        25/2/07 13:51:

      קודם כל תודה על המחמאה. באמת.

       WORDS DON'T COME EASY TO ME either

      אני בכלל שפה ראשון שלי אנגלית שפה שני מוסיקה, וגם זה מוסיקה שמישהו אחר עשה. אבל די עלי.

      גם אני שואל את עצמי מהם גבולות החשיפה, מה זה הקפה הזה ומה זה מה שאנחנו עושים פה. 

      אני מרשה לעצמי להחשף כאן בקפה, בדף הבית שלי ובתגובות שאני כותב, הרבה יותר מאשר הרשיתי לעצמי בעולם שבחוץ. אני אומר את זה בלשון עבר כי אני חושב שהשיח החוץ אינטרנטי שלי גם הוא השתנה מעט בעקבות הקפה הזה, שזה כבר דבר די מטורף.

      מה שאני אוהב באספקט החברתי של המדיום הזה הוא שאתה חלק מרשת אנושית ענקית (האינטרנט בכלל או הקפה כמיקרוקוסמוס, זה היינו הך) אבל עם זאת, נמצא עם עצמך, עם הזמן שלך, במקום שלך, ובפרטיות שלך. ה"רוגע" הזה, ה"ביתיות" הזאת, הם, כך נדמה לי, אלה שמאפשרים את החשיפה.

      בכל פעם , ואני קופץ אסוציאטיבית, שמדברים איתי על "פרטיות ברשת" ("ידעו לאן אתה גולש!" "ידעו כמה זמן היית שם" וכולי) אני צוחק. התשובה שלי, והיא אמיתית, היא שאני לא מתבייש בשום דבר ומי שרוצה את הפרטים האלה מטעמים כלכליים, שיהיה לו לבריאות. אני גם מאמין באמת ובתמים שזה יועיל לי בסופו של דבר - כי הוא בטח מחפש דרך לשפר לי את חוויית המשתמש.

      אני גם חושב שלא משנה כמה נחשוף, מהות הקיום האנושי שלנו היא כל כך מורכבת שתמיד יישאר עוד ועוד בבצל האינסופי הזה. זה רעיון שאני כנראה עוד אפתח בבלוג שלי, וגם את כל עניין הפידבקים והקהילתיות, אבל אני סוטה. 

      רוצה לומר - אל תתבייש. תחשוף תחשוף ותחשוף עוד. אף אחד לא יגנוב לך - אתה יחיד במינו, ואף אחד לא יצחק עליך, כי זה אינטרנט, ויש כאן הכל מהכל. 

       

      אני יכול להגיד לך שאני כותב רק לעצמי (ואולי קצת לגולדן, אבל כל אחד חייב אח גדול, אמיתי או וירטואלי שידחף אותו למצויינות) ובידיעה ברורה שלא משנה מה אני אכתוב, זה לא באמת משנה. אני כותב לעצמי, בסוף עושה "שליחה", כי אחרת זה כאילו לא עשיתי כלום, ואני כותב וכבר עונה לעיתונאי שאולי ישאל אותי יום אחד על משהו שכתבתי כאן, ואתה יודע מה אני אגיד לו? "שמה שקורה בקפה, נשאר בקפה". זה מFIGHT CLUB וזה חוק מאד משחרר.      

        24/2/07 16:20:

       

      צטט: שי גולדן 2007-02-24 16:15:37

      הגבול הוא מידת הביטחון של האדם בכוחו לשרוד את ההכרה בעבודה שהזולת "יודע" עליו, "מכיר" אותו. האם להיחשף באנושיותך היא חולשה? לפעמים. אבל לפעמים היא עוצמה אדירה. האמת...תלוי בעיני המתבונן.

       

      מסכים איתך, והחולשה הזו, שלפעמים היא גם עוצמה, היא דבר חיובי בסך הכל. היא לא מרתיעה אותי. אלא, שאני מאמין בקדושתם של מילים. קדושת הכתיבה כמובן - אבל לא פחות מכך קדושת הקריאה. ולפעמים לא נוח לי עם המחשבה שיבואו ויחללו את מה שכתבתי (במובן שלא יבינו עד כמה לא היה לי קל לכתוב את זה). וזה תמיד נכון לכתיבה מהלב, פחות נכון לכתיבה שכלתנית.

        24/2/07 16:15:
      הגבול הוא מידת הביטחון של האדם בכוחו לשרוד את ההכרה בעבודה שהזולת "יודע" עליו, "מכיר" אותו. האם להיחשף באנושיותך היא חולשה? לפעמים. אבל לפעמים היא עוצמה אדירה. האמת...תלוי בעיני המתבונן.
        24/2/07 16:10:
      אכן, זה תהליך הדרגתי שכמו שכתבתי, אני מרגיש שאני בעיצומו. טורים, פרשנויות ושאר ירקות כתבתי רבות בארבע השנים האחרונות, אבל בלוג מעולם לא ניהלתי, ורשמים עצמיים מתוככי הסרעפת עוד לא כתבתי מעל דפי האקספלורר שלי. במקומות אחרים כן, אגב. החשש הוא בעיקר העובדה שאני אף פעם לא באמת יודע מי נמצא בצד השני.
        24/2/07 16:07:

      יכולה רק להגיד לך שהגבול מבחינתי הוא גמיש, בימים הראשונים שלי באינטרנט הייתי הרבה יותר גלויה, לא הבנתי את המדיום, זה היה לפני שמונה שנים ולשמחתי הכל מת יחד עם IOL, אח"כ הייתי קמצנית במילים וחסכנית בעצמי, אחר כך הגעתי לעוד שלב ביניים, והיום אני יודעת הרבה יותר טוב היכן ואיפה לכתוב מה, מיומנות, ככל מיומנות נרכשת אחרת (למרות שלכתוב בלוג זה אחרת, זה מפתה יותר לכיוון החושפני/אישי)

      זה תהליך יפה, מחכה לראות אותך עובר אותו.

        24/2/07 16:06:

      כל כך מבין על מה אתה מדבר.

      אני חווה את זה בעצמי.

      גם הגבול אצלי נמצא בבנייה.

      ירון.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      אוריץ
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין