בואו נבחן אחת ולתמיד איך עושים סרט ישראלי בשנים האחרונות:
לוקחים קצת מאסקימו לימון, קצת מסוף העולם שמאלה,
מתבלים בכל מיני דיגומים מתרבות המדיה העשירה שלנו (הידעתם שזמן הצפייה
הממוצע ביום בטלוויזיה בישראל נמצא בעלייה, והסתכם ב-219 דקות לאדם? וואלה)
ולבסוף: מוסיפים את רוטב הקטשופ האדום של מלחמת לבנון -
והופ, הנה לנו סרט!
מקסים, הא? אולי בגלל הרקע הסטנדאפיסטי של רשף לוי - במאי הסרט "איים אבודים" -
הסרט שלו לוקה במבול של פאנצ'ים תזזיתיים, אמירות הצהרתיות ללא כיסוי ועומק,
של הדמויות בסרט, דבר שמתאים יותר לערב מצחיק במתנ"ס השכונתי ופחות
כתבנית עלילתית לסרט קולנוע.
מה הרגשתי כצופה?
הרגשתי שממחזרים לי את תרבות המדיה בשנים האחרונות, את הטלויזיה והמוסיקה
והסרטים הישראליים האחרים שנעשו בשלושים השנים האחרונות - אסקימו לימון, סוף העולם שמאלה
וכיוצ"ב.
נכון נכון, יגידו מומחים שבסך הכל רשף לוי מתכתב עם זכרונותיו ועם התרבות הישראלית
שנעשתה כאן בשנים האחרונות כמו שנתן זך התכתב עם אלתרמן ויונה וולך התכתבה עם נתן זך, אבל
בכל זאת, יותר מדי התכתבות לטעמי, כי בשורה התחתונה, יצאתי מהסרט ונזכרתי במשפט של לילי,
גיבורת הספר "החיים הסודיים של הדבורים": "לפעמים מחליא אותי איך שאנשים חיים את חייהם,
איך הם מתפשרים על גריסים וחרא של פרות". |