השעה 14:00, יום חמישי, יוצאים לדרך - ים המלח HERE WE COME !

ידיד שלי החליט להיות עו"ד, ועל כן הוזמן לאיזה השתלמות בים המלח ואני זכיתי בחופשה חינם.

הצטיידנו בכל האינסטרומנטים שצריך, קנינו ממתקים למאנצ', אלכוהול, רדבולים, שמנו דיסק של שפונגל ברקע והרגשנו שאנחנו הולכים לכבוש את העולם.

בעודנו בירידות לים המלח מכוון ערד, ומיותר לציין שאין פניות ורמזורים בדרך - אלא דרך מפותלת אחת ויחידה, עצר בצד הדרך איזה רכב ואותת לנו לעזרה - עצרנו לידו.

הוא שאל אותנו - סליחה, איך מגיעים לים המלח? הוא היה רציני, אמרנו לו - "ישר כל הזמן" והמשכנו בדרך.

הגענו למלון מרידיאן, הקיף אותנו קהל מגוון החל ממשפחות מרובות ילדים צווחים, תיירים לבקנים שהפכו לאדומים ועוד מגוון רחב של אנשים ששני בליינים צעירים שכמותינו לא מתחברים אליהם בשיט.

אבל ניחה, קיבלנו - לקחנו. המסיבה האמיתית תתרחש בחדר 1030 עם נוף לבריכה.

הגענו לחדר, פרקנו את הדברים, מילאנו את המזווה שיצרנו לנו והתחלנו לרוקן את בקבוק הוודקה הראשון שהבאנו איתנו.

ירדנו לטבילה בג'קוזי ובבריכת מי המלח בה צפנו והרגשנו שאנו שוקלים מספר קילוגרמים בודדים, ועל כן הרגשנו שבכיף שלנו נמלא צלחות בארוחת הערב.  התפוצצנו. לא יכולנו לזוז. החלטנו ללכת לנוח קצת. ברקע שמנו את הדיסק של הבליינים.

ופה המקום להערת אגב קצרצרה - זה דיסק שלא זוכה להערכה הראויה לו, וחבל!.

שמנו שוב ושוב את השיר שהוכתר כהשיר בהא הידיעה של החופשה שלנו "נה ניי נה ניי ניי" של הבליינים.

בשלב זה של חוסר יכולת לזוז הבאנו את כל מה שדרוש לרדיוס של לא לזוז מהמיטה - אלכוהול, ממתקים, את הלפטופ עם הדיסקים והשלט של הטלוויזיה. למרות שרק רצינו לטעום 3 קבוקים וזהו כי היינו מפוצצים כירסמנו קבוקים כאילו אין מחר. העפנו את השקית מהרדיוס כי זה התחיל להיות מסוכן, כעבור רבע שעה לא עמדנו בפיתוי החזרנו את הקבוקים וסיימנו את השקית. גם בקבוק הוודקה הגיע לסיומו, אז נשארנו עם המוזיקה והטלוויזיה. ראינו סופר נני, היה לא רע. בדיוק בקטע המותח של המכתב שכתבה קארין לאמא שלה, נרדמנו מסטולים ושמחים. אז אם מישהו ראה ומוכן לעדכן אותנו - אז בבקשה מכם. חיינו הם לא חיים ללא המידע הזה.

הנה הגיע לו עוד בוקר, והלו"ז היה צפוף, התחלנו בבריכה. שם פגשנו 3 מכרים חביבים מתל אביב. מי היה מאמין שביממלח המצ'עמם אפגוש בליינים שרוטים כמוני. החגיגה החלה.

בנוסף התחברנו עם 4 דימונאים שמגיעים לפה כל שישי (זו האטרקציה של הסופ"ש שם) פינקנו אותם בפינוקים וקנינו את עולמם, בתמורה הם נתנו לנו את מחירון הסמים של דימונה, והרגשנו שדפקו אותנו חיים שלמים. מסתבר ששווה להשקיע שעתיים נסיעה ולחסוך אלפי שקלים. החלפנו טלפונים.

את הזמן שעד ארוחת הערב העברנו עם הרבה פוזות מול המצלמה, בשתיית וודקה עם רדבול וכירסום כהכנה לארוחת הערב. ואיך שכחתי?! - נה ניי נה ניי ניי של הבליינים ברקע!

השמש שקעה עלינו לטובה, והחלטנו שהלילה אנחנו יורדים להשתכר בלובי הסופר מגניב (בציניות יתרה) של המלון. הוודקה שקנינו אזלה לנו - ולכן לא היתה ברירה. זה המחיר שמשלמים על העצלות של הליכה של 5 דק' למרכז הקניות הקרוב לשם התארגנות על אספקה מחודשת.

שאר הלילה נותר כ BLACK OUT

חוזרים לתל אביב. נה ניי נה ניי ניי