כשהיינו קטנים, אני ואחי הגדול

והייתי מתחננת שיישחק איתי

וכמובן שלא היה לו כוח

היה אומר

תשחקי עם "ענבל אויר"

"ענבל אויר?" הייתי שואלת "מי זאת בכלל?"

אז הוא היה אומר לי "שבי עם המשחק על השטיח ותעמידי פנים שמולך משחקת "ענבל אויר"

"כמובן שתעשי את כל המהלכים בשבילה, אולי קצת פחות טוב.."

וכך היינו יושבות "ענבל אויר" וענבל האמיתית ומשחקות זו מול זו

לעיתים מחליפות חוויות או סתם משוחחות על החיים.

היא הייתה חברה טובה, "ענבל אויר". הבינה עניין. לא הייתה נעלבת. גם לא היה אכפת לה שאני מנצחת פעם אחר פעם.

באיזה שהוא שלב "ענבל אויר" פשוט נעלמה. אולי משום שהיו לי קצת יותר חברים.

אולי כי כבר לא הייתי צריכה אותה.

אולי משום שאחי הסכים סוף סוף לשחק איתי.

היום פתאום, משום מקום, נזכרתי בה.

אולי זה היה משום שלפתע לא הבנתי מי זו הענבל האמיתית.

אולי, חשבתי לעצמי, שכשהיא פרחה לה לחלל העולם, היא לקחה ממני משהו שלא יחזור עוד

או אולי זה היה משום שהיא, השובבה ובעלת שמחת החיים, חיה חיים שלווים ונטולי דאגות

ואולי זה פשוט בגלל שלפעמים גם לי מתחשק להיעלם בחלל האויר ולא לחזור.