חום כבד, גוויה של מזגן שעון על קיר טרומי, קרביו שפוכים על הרצפה, סופה הבנאלי של מלחמה עיקשת בחום.

נכנס לחדר אפלולי, מקורר בקושי , מזכירות הישוב, מתנחלים במבט אטום מביטים בי, זה לא מה שקיוו לו, אבל זה מה שיש, המתנחלת מנסה להיות הנחמדה, קשורה לה בנדנה צבעונית על הראש , כאילו היא מסתירה שם מנגנון חומר נפץ, או שמונחת בפנים, תיבת הפיקוד המפעילה אותה.

רכזת קליטה צעירה, דתיה ועצבנית, יופי פראי ומבולבל כמו רוצה להאמין בהכל ולהשאר עדיין בספק, מנסה לשבור את הרשמיות בתנועות עצבניות, נראית כמו בובה שהולכת להתפרק, היתה רוצה לעצור את ההצגה הגרועה ומתביישת בשבילי, אני שונא אותה על רחמיה כלפי.

את התשובות לשאלות כבר תרגלתי בדרך: שמי ד"ר ירון בלצר אמרתי בפקפוק עצמי, רווק, 54, לא אין חובות, לא דתי, לא חולה בשום דבר מיוחד, בעזרת השם אמצע בקרוב עבודה בסביבה ולא אני לא מוכן להקים פה קליניקה. אני יודע שייקחו אותי, הם נואשים, הרי העיקר שאני לא ערבי ולא קרימינל.

את המחסן הגדול מפח איסכורית הם שמחו לתת, רק יונים מאכלסות את המקום, מהיום הראשון שאוכלסה ההיאחזות נחל הנטושה לפני שש שנים.

את המנעול החלוד שבר בחור צנום שלא דיבר כמעט, ניסיתי לדובב אותו, לשאול שאלות ענייניות, הוא ענה בלקוניות או שלא ענה בכלל, "הוא מסתיר משהו" חשבתי, או סתם בישן.

את הדלת פתחנו בדחיפה, ריח מעופש של עץ ישן ולשלשת יונים עמד באוויר, את עמדת שם, חור בגג האיסכורית שפך עמוד אור וניצוצות אבק במרכז המחסן הענקי והאיר אותך באור חזק, יונים עפו סביבך ופיזרו נוצות, הגעת...

ההמשך בקרוב