מביטה בי, מחפשת את עיניי החומקות ממנה אל השלל הרב הנערם על הקירות, "מפעל כפתורים" מה? "זה היה מפעל כפתורים לפני עשרים שנה כשהייתה כאן היאחזות נח"ל וגם נגריה" אמר הצנום, מפתיע אותי על היוזמה לנדב מידע, יש בו משהו עוצמתי, כמו איזה בדואי או משהו. מדלגים מעל אופניים החוסמות את הכניסה, מכונות מאובקות מונחות באפלולית משובצות בלשלשת ציפורים, צינורות ואקום מתגלגלים על הרצפה המטונפת, מלאה בכפתורים מכל הסוגים, נסורת וכפיסי עץ, חריונים מכמה סוגים ועקבות עכברים. מימין, חלקי מכונות מושענים על קירות כמו תצוגה במוזיאון נטוש לחיות מעוותות בצנצנות פורמלין, שני ראשים, יותר מידי זנבות, אהה זה שניים דבוקים ביחד. עץ ישן דיקטים ופורמייקה שעונים על הקיר, שולחן שמעולם לא סיימו לתקן, ארונות מתכת מוכי דפורמציה מחשבים להקיא את תחולתם המוגזמת: ניירות, קלסרים, שרטוטים, קופסאות ברגים ומסמרים. צינורות, כבלים וחבלים מסוגים שונים תלויים על ווים בקירות ועליהם שכבת רפש ואבק, הרזה הלך לדרכו.

המקום הזה מושלם, חייכתי, הבטתי אל עמוד האור, היא לא הייתה שם, נעמדתי תחתיו, "כאן תהיה המכונה" אמרתי בקול, שלשה יונים עפו במעגלים בתגובה להצהרה הפרובוקטיבית, צביטה בלב וגעגוע על העדרותה ברגע כל כך קדוש, "היא תמיד מסתלקת ברגעים האמיתיים" חשבתי לעצמי בעודי אוסף חופן רפש ומריח, "זה אמיתי".

צריך לזוז אני מוזמן לאכול ערב אצל משפחת עוז, נשמע לי מתנחלים...

ההמשך יבוא