חיכית לי בקרוון, 43 מ"ר, 2 חדרים וסלון עם מטבח, חלונות אל השכנים, המקום הזה צפוף. מבטך היה רווי אשמה לחה, בטח בכית. ניקית וסידרת בהעדרי, טאצ' נשי מפוזר קלות במקומות אסטרטגיים, כיסא כתר פלסטיק, מקרר מקרקר, שולחן קטן שהיה שם וכירה חשמלית שמצאתי קבורה חלקית באדמה, המיובאת מבחוץ לריפוי ועיסוק, אין במקום הזה באמת אדמה. צעדתי ישירות למקלחת, ליבי ניתר קלות ופני נותרו קפואות, בפנים קידמו את פני מגבת וסבון, היא חשבה גם על זה.
הכול פה יוצא מצחיק, המים הקרים יוצאים מהברז חמים והחמים מהבוילר הכבוי חודשים רבים, היו קרים, ממש עולם הפוך. בצאתי מחויך מהחוויה המשעשעת הבחנתי בהיעדרותך, אולי הייתי צריך להיות יותר מסביר פנים.
משפחת עוז נתגלתה כמשפחה מעניינת ביותר, הם רצו לגור בישוב מעורב כדי לא להיות לכודים בבועה דתית, היו מאד גאים בפשטידות שהכינו הילדים בעלי השמות המכבידים, מבטים של רצינות תהומית, צחקוקים עצורים והתחשבות מוגזמת. משהו לא היה הגיוני בתמונה הזאת, הם נראו כאילו בלעו קפיץ שהניע אותם. רציתי את הקפיץ שלהם מאד, למכונה שלי, שתהיה עקבית ואמינה, נחושה בדעתה לסיים את משימתה על הצד הטוב ביותר כאילו העולם כולו עומד ומחכה רק לזה, אמונה טכנית, עניינית ואכזרית.
שמלתך התבדרה ברוח הלילה הנעימה, בשעה שנמתחת על קצות הרגלים לקטוף רימונים שהבשילו, ליבי נחמץ, הגיע הזמן לעשות מעשה, מוריד לך ענפים ומרגיש את רעד העץ הנכנע לביזה, הרעד עובר בגופי, את מחייכת קלות, נחמה וסליחה עוטפים אותך, צללית שדיך הנמתחים כלפי מעלה, רוצים אל הירח המקרין על שמלתך אור זרחני, רגע מכושף. אני רוצה להגיד שאני מצטער, שלא ככה רציתי, אבל את מקדימה אותי מסמנת לי עם אצבע דקה לשמור על שקט, מניחה את הרימונים על העשב, הולכת.
מחר, אני מבטיח לעצמי לגרור את גווית המזגן למחסן שלי, המדחס יהיה נהדר לארובת קירור, ההכרחית כל כך לאיזון הטמפרטורה במכונה שתצטרך לפעול ביעילות שעות רבות... ההמשך בקרוב |