בשנים האחרונות אנו שומעים את קינתם של אלו הרואים בחינוך המקצועי פתרון לתחלואיה של מערכת החינוך. בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל ניתן לראות, שבעשורים הראשונים של המדינה, החינוך המקצועי תפס מקום של כבוד. למעשה גם בתקופה שלפני קום המדינה בימי המנדט, החינוך המקצועי נתפס כדרך ליצור יהודי חדש, יהודי "נורמאלי". רבים מהוגיה של המדינה היהודית - הציונית ראו בחינוך המקצועי דרך ליצור יהודי חדש, עובד כפיים המתפרנס מעמל כפיו.
החינוך המקצועי ברבות מהמדינות הנאורות, אליהן ישראל שואפת להידמות, משקיעות משאבים רבים בהפניית בוגרי מערכת החינוך לכיוון המקצועי, די להציץ בנתונים שפורסמו במרכז המחקר והמידע של הכנסת כדי להבין את מקומו של החינוך המקצועי מאז הקמת המדינה.
בתחילת שנות ה - 80, למעלה ממחצית התלמידים במערכת החינוך הציבורית למדה בחינוך המקצועי. זו הייתה דרכה של המדינה לסלול לתלמידים דרך לעבודת כפיים. כיום בתחילתה של המאה ה -21 ירד מספר התלמידים הלומדים בחינוך המקצועי ל 37% בלבד.
ירידה זו במספר התלמידים היא תוצאה של ויכוח ציבורי, של ועדות שהמליצו על שינויים ולבסוף קיצוץ נרחב בחינוך המקצועי . כל אלו אילצו את מערכת החינוך לשנות את המדיניות ולצמצם את שיעורו של החינוך המקצועי.
תרגום לשפת הכלכלה החופשית, מרגע שהתגלה כשל כלכלי - חברתי, התערבה המדינה ומצאה פתרונות בדרך של צמצום מכוון של החינוך המקצועי. זה היה בשנות ה - 80, כאשר היה פה "סדר". לשלטון הגיעו כוחות חדשים והחלו לחפש דרכים וגם מצאו כמה לתקן ולשנות.
מי קם לזעוק על השינוי, התאחדות התעשיינים, רשת אורט וסטף ורטהיימר, להם יש אינטרס מובהק, עד אז התאחדות התעשיינים קיבלה עובדים מקצועיים בזיל הזול, ורשת אורט שעיקר מסלולי הלימוד עד אז היו מקצועיים. שני גופים אלו הם רק דוגמה לפעילותם של בעלי עניין, מאוחר יותר גם הצבא ימחה על רמתם המקצועית הנמוכה של החיילים בוגרי מערכת החינוך הציבורית.
הטענות מרכזיות נגד החינוך המקצועי אינן מיוחדות רק לישראל. גם בעולם מתייחסים לרמה הנמוכה של החינוך המקצועי, ולעובדה שחינוך זה מיועד בעיקר לשכבות המוחלשות חברתית, כלכלית וגיאוגרפית.
שם במדינות העולם הצליחו לשלב את המעסיקים ואת ארגוני העובדים כדי לשפר את רמת הלימודים, להתאים את הלימודים לתעשייה המודרנית הנדרשת, גם לתהליך הגלובליזציה יש תפקיד מפתח בשיפור מעמדו של החינוך המקצועי. גורמים פרטיים הגיעו למסקנה, בעידוד דרישות חברתיות להקים בתי ספר, לממן לימודים נדרשים לצרכים העסקיים שלהם. בישראל ניתן לראות את חברת אינטל, שקיבלה מענקים נדיבים מהמדינה בקריית גת, ואת סטף וורטהיימר שהקימו בתי ספר משלהם כדי להשיג לעצמם עובדים בעלי הכשרה מקצועית מתאימה.
זו, גם דרך להפריט את מערכת החינוך.
ברקע הדברים נשאלת שאלה מרכזית, של מי האינטרס בקיומו של חינוך מקצועי ציבורי. האם אין זה אינטרס מובהק של התעשיינים, מדוע שלא יממנו את החינוך המקצועי, הרי התקציבים הנדרשים לחינוך המקצועי גדולים יותר מהתקציבים הנדרשים לחינוך העיוני. הם, התעשיינים, רוצים תוספת שישלמו.
ההמלצה העיקרית הייתה, לצמצם מאוד את החינוך המקצועי, ולהגדיל מצד שני באופן משמעותי את החינוך העיוני, כך בוגרי מערכת החינוך יגדילו את סיכוייהם למוביליות חברתית וכלכלית.
האם זה נכון לקבוע את מסלול התפתחותו של הילד בגיל כל כך צעיר ?
האם בעידן המודרני, שבו הפרט מעצב את חייו בהתאם לשאיפותיו ולכישוריו יש מקום לחינוך מקצועי המקבע את עתידם של תלמידים מסויימים?
האם המדינה צריכה להשתתף בהוצאות הייצור של תעשיינים ויזמים פרטיים?
הישגי תלמידי החינוך המקצועי הם נמוכים מאוד, למשל: בשנת 2006 רק 55% מהתלמידים סיימו וקיבלו תעודת גמר. הציון הממוצע בבחינות הבגרות של תלמידי החינוך המקצועי הוא: 57.6.
בניתוח תוצאות בחינות הבגרות מהשנים האחרונות ניתן לראות , שרק כמחצית מהבוגרים מסיימים עם תעודת בגרות מלאה, ועוד פחות מכך, בגרות איכותית המאפשרת כניסה לאקדמיה.
כיום, בעידן צמצום העלויות שמשרד האוצר מנהיג, ניתן להבין את המוטיבציה לצמצום החינוך המקצועי. עלותו פשוט גבוהה. עלות החינוך המקצועי גבוה ביחס לחינוך העיוני, שעה שבועית לתלמיד בכיתה עיונית שווה 1.47 ש"ש, לעומת שעה כזו בחינוך המקצועי השווה ל 1.9 ש"ש. משרד האוצר מתקצב את החינוך המקצועי, שאינו דרך משרד החינוך, בלמעלה מ300 מיליון ₪ לשנה. כיתה בחינוך המקצועי מתוקצבת בהתאם ל 18-20 תלמידים בלבד. עובדה המאפשרת לבעלויות להגדיל את מספר התלמידים בכל כיתה, וכך להרוויח מחינוך.
מי צריך חינוך מקצועי, כאשר האפשרויות הן: עץ, אופנה וטקסטיל,הארחה, רכב, בנין, טיפוח חן, מינהל, מטפלות ועוד. מרבית המקצועות האלו דורשים קורסים בסיסיים של מספר חודשים בלבד.
כיצד החינוך המקצועי משפיע על כושר ההשתכרות בעתיד? מחקרו של גדי פרנק מהמועצה הלאומית לכלכלה התייחס להשפעת מדיניות חינוך אפשרית על מידת אי-השוויון בהכנסות במהלך הצמיחה (בראשית העשור). התברר שקבוצת החינוך העיוני היא "עשירה" יותר בהשוואה לקבוצת החינוך המקצועי.
ההתמקדות בחינוך המקצועי היא בעייתית מאוד בעיני, משום שזהו פתרון פשוט מידי. בתי הספר מתקשים להתמודד עם תלמידים מסוימים, ומחפשים דרך להוציא אותם מהכיתות הרגילות, לכיתות חלשות, מקצועיות, אל מחוץ למסגרת משרד החינוך לבתי ספר פרטיים של משרד התמ"ת, או לבתי ספר של יזמים פרטיים וחברות. בטווח הקצר הפתרון נראה מוצלח, אבל כאשר בוחנים אותו על פני תקופה ארוכה מתגלים כמה קשיים מהותיים. ניתן ללמוד על הבעיות במדינות שונות.
ניתן לראות שברוב המדינות ישנן תפיסות והגדרות חדשות המתייחסות לחינוך המקצועי. ניסיון העבר - ההסללה , יצר תדמית גרועה לחינוך המקצועי, שכן עיקר המקצועות שנלמדו היו שוליים וחסמו את המוביליות החברתית, הכלכלית והגיאוגרפית. החינוך המקצועי היה מיועד לשכבות מוחלשות ויצר אי - שוויון מובנה. התגובה הציבורית החברתית הובילה לרפורמות, שצמצמו את החינוך המקצועי באופן דרסטי. בישראל כמו במדינות העולם מתנהל ויכוח מחודש על דמותו של החינוך המקצועי. ויכוח זה הוא תוצאה של צרכים אמיתית לעובדים מיומנים בתעשייה, חיילים ברמה מקצועית גבוהה יותר. המערכות הכלכליות זקוקות נואשות לכוח אדם מיומן, אך מנסות לצמצם עלויות ודורשות מהמדינה להשתתף בתהליך הכשרת כוח העבודה. אין חולק על העובדה, שהכן יש לשלב את החינוך המקצועי במסגרת החינוך הציבורי. מנגד ישנו ויכוח, עד כמה החינוך המקצועי יבוא על חשבון החינוך העיוני, ומהי רמתו של החינוך המקצועי.
הויכוח על החינוך המקצועי נמצא בשיאו: כן לחינוך המקצועי, לא לחינוך המקצועי, אבל כבר עכשיו די ברור אנחנו נצטרך לשלם עוד ויותר על החינוך בישראל.
|