הילה נמלאה בפחד. נשימותיה הפכו כבדות ומהירות, דופק ליבה הואץ. זעה קרה הציפה אותה. היא ניסתה להסוות את פחדה. "מה אתה עושה כאן לעזאזל?!" שאלה בעצבנות. "לא, לא, לא הילה. כך לא מדברים אל האדם שהביא אותך לעולם." אמר. "את צריכה לכבד אותי יותר. ידעתי שפינקתי אותך יותר מדיי..." אמר וחיוך ענק נמרח על פרצופו המזדקן. הוא העביר את אצבעותיו בשיערו אשר קיבל גוונים כסופים מפאת השנים. "לא תתני לי להיכנס?" שאל. "על איזה כבוד אתה מדבר?!" התעלמה מהערתו העוקצנית. "על הכבוד שעשית לי כשהייתי ילדה? על "הפינוק" שנתת לי כשקנית אותי בבגדים ובובות כדי שלא אספר?? על הכבוד הזה אתה מדבר?? איך אתה בכלל מעז לבוא הנה?!" פרץ של דמעות תקף אותה. היא סגרה שוב את הדלת. הוא עצר את הדלת ברגלו. היא התעלמה ממנה, עד שנשברה בשל אנקות הכאב שלו. הוא נכנס בכוח לדירתה. צולע מעט ברגלו, התיישב בכבדות על אחת הכורסאות. "אני רק רוצה להבין משהו" אמר בנשיפות כבדות. הילה הסתכלה בו ובעיניה צף הייאוש. אולי אם תענה לשאלתו, יילך משם, ויניח לה כבר. חשבה. "מה אתה רוצה לדעת?" שאלה. "למה סיפרת להוא על מה שקורה ביני לבין אישתו? בשביל מה עשית את זה?!" "אתה מתכוון שאתה רוצה לדעת למה סיפרתי לו עלייך, אבא? זה מה שברצונך לדעת?? אז חסוך ממני את התשובה! אתה יודע טוב מאד למה." דמעותיה החלו לזלוג שוב. "לא... אל תבכי, את יודעת שאני לא אוהב לראות אותך בוכה..." אמר "די עם הציניות! הרי שנינו יודעים שלא באמת איכפת לך! מאז שאימא נפטרה..... גם לפני כן לא היה לך איכפת בכלל! גם אימא ידעה את זה! בגלל זה היא העדיפה למות! היא ידעה ושתקה!!! ואולי בגלל זה אני שונאת גם אותה! אבל לא כמו שאני שונאת אותך..." אביה התרומם לאט ותפס בזרועה. "אל תגידי את זה... את יודעת שאני אוהב אותך ותמיד אהבתי..." נשק למצחה. "אני שונאת אותך! תניח לי!" אמרה ושיחררה עצמה מאחיזתו. היא הרגישה מאויימת. היא רצתה להוכיח לו שהיא לא מפחדת ממנו. אבל היא פחדה. מאוד אפילו. כפי שתמיד היה. "אסור היה לך לעשות את מה שעשית, הילה. התנהגת כמו ילדה רעה, הילה. עכשיו אצטרך לחנך אותך... את יודעת מה קורה לילדים שמתנהגים לא יפה..." אמר וחיוך זדוני השתרע על פניו המקומטים. "לא! לא אתן לך לעשות לי מה שעשית לי כשהייתי ילדה! אז הייתי חסרת אונים, לא יכולתי לעשות דבר כי הייתי ילדה, אבל עכשיו אני כבר אישה..." אמרה וניסתה להפגין ביטחון בדבריה. "אני יודע... תמיד היית..." "הפסק! מפיך זה נשמע מגעיל! כמו דבר שאסור להיות, דבר טמא. אז יש לי חדשות בשבילך: אני מסוגלת להסתדר, ואני יכולה להתגונן! אני רוצה שתלך מפה! אל תכריח אותי להוציא אותך בכוח!" אמרה והחלה לרעוד. "שתקי! חצופה! אני אלמד אותך שלא להתחצף אליי!" אמר, הניף את זרועו בכבדות וסטר לה. היא הרגישה צרימה בלחייה. כאב לה, אך היא לא איבדה את העשתונות. "לך מכאן!!! אל תחזור יותר!" אמרה בהיסטריה. אביה תפס בזרועה בשנית, אך הפעם הידק את אחיזתו בצורה כזו שהילה לא יכלה לשחרר את זרועה. "הפעם, לא תתחמקי מעונש... לאיזו אישה נהפכת... ממש כמו אימך..." העביר את אצבעו על שפתיה. "הפעם אלמד אותך לקח, שלא תשכחי... את לא תהיי רעה אל אבא יותר..." הוא העיף אותה אל הרצפה.... המשך יבוא..... |