פרק נוסף מיומן האירונמן של מנש הס, עו"ד ירושלמי שחזר מתחרות באוסטריה.

"אנדיור יוצאת למחנה אימונים לטריאתלון ולאירונמן שייערך בניצנה עם מדריך הטריאתלון הבינלאומי" מכריז הבאנר בפורום הטריאתלון "לפרטים טל 0528507535"  "טריאתלון" ידעתי מה זה, "אנדיור ואירונמן" המה לא ידעתי. 

"האם אפשר בשבת לא לרכוב על אופניים?" "בוודאי" השיב הקול החביב מעבר לקו. "מי ומי ההולכים" שאלתי תנ"כית. "יש כל מיני... יש כאלה שמתאמנים לאריזונה"... "מה ז'תומרת אריזונה"? קטעתי. "אירונמן אריזונה" השיב ר. "אה" המהמתי למרות שלא הבנתי. "ויש כאלה ל"ישראמן" ויש כאלה שהם בתחילת העונה" אוו...פפ כמה מילים חדשות למדתי. 

כעבור כשבועיים  - לא מכיר אף אחד ואף אחד לא מכיר אותי - מצאתי עצמי רץ ומתנשף בין "עמודי השלום" שבגבול מצרים. בכל עמוד ועמוד באנדרטה הארוכה, מקועקעת המילה "שלום" בשפה עתיקה אחרת; תדמורית, אוגרתית, אכדית, אשורית (שזה בעצם הכתב שאתה קורא עכשיו) ועוד.

במקום ללחוץ כמו כולם על כפתור ה LAP במד הדופק שלא היה לי, בין העמודים, התעמקתי לי  בשפות עתיקות... תוך שאני מרקק לי  בכל עמוד רוק כבד וסמיך ומבכה את נעורי.  חברי החדשים לקבוצה היו נחמדים אלי למרות שלא היו לי בגדים עם סיבי קרבון והמדריך ג. אף השאיל לי את סנפיריו וכפותיו והפולי (עוד מילה חדשה !) שלו, שכן, מאחר והיה כתוב באינטרנט להביא "ציוד בריכה" הבאתי ... בגד ים.

יחד איתנו במחנה הנוער "ניצנה" היו עוד שתי קבוצות:כ- 200 בני נוער אתיופיים בגילאים 15-18 שעלו לפני כמה חודשים ארצה ונמצאים במחנה גיבוש שהוא מעין "הזרקת ישראליות ישר לוריד". מתוך כוונה נכונה ויפה שהם - גיל הביניים, יקרינו וישפיעו על הוריהם מחד ועל אחיהם הקטנים מאידך.  ועוד היו עימנו כ-200 ילדים, עולי חבר העמים גאונים חיוורים,  שקובצו למחנה איתור מחוננים במקצועות המתמטיקה, הפיזיקה והמחשב. 

ואנחנו, כ- 45 איש ואישה מסוקסים יעני, שזופים, חתיכים וצמאי אימון עסוקים בעצמנו בטירוף. לכל היותר מבטינו מופנים למערכת ה"דורה אייס" באופני הנג"ש של החבר לחדר, או לחזייה  מנדפת הזיעה של החברה או למתקני האופניים שעל גגות הגי'פים בחנייה.   

מול המועדון שבו נרשמנו ראיתי שיש בית כנסת יפיפה שחלונותיו פונים לישימון. מה יפה הוא הביטוי "מקדש מעט".

הנה כאן, בסוף העולם (כמשמעו!) יש מקדש קטן להתייחד האדם עם עצמו ועם אלוהיו. עם כניסת השבת ניגשתי, לבוש לבן, לבית הכנסת ובו היו כ- 100 בנים ובנות אתיופים מזמזמים שירי שבת בעגה אמהרית, ממתינים לשקיעה.

לבושם "החגיגי" של הילדים היה בלוי ומיושן ביותר במקבץ לבוש שנאסף כנראה מתרומות וממחסני הסוכנות. "הכל הולך" חולצה צהובה  עם גרבים ורודים; מכנסיים לבנים וחולצת ג'ינס ירוקה; סוודר גולף ומכנסיים קצרים ונעלי כדורסל גבוהות שהיו פעם לבנות. סיטואציה הזויה, כאילו שעיוור צבעים ביקש לעצמו להיות סטייליסט של כוכבי טלוויזיה.   כולם, ללא יוצא מן הכלל, מסתכלים עלי ומזהים בי, בלבן הישראלי שהצטרף אליהם, את המחנק והרטט שאני מרגיש בגרון ומנסה להסתיר. 

הניתוק, הריחוק, המעמד, ההתרגשות עושים את שלהם ואני כובש את ראשי כאילו מעיין בסידור. כשגמרו לשיר את הקטע הראשון של קבלת שבת, לחשתי למדריך האתיופי הצעיר שדיבר עברית בסיסית ואמהרית מהירה; "אתה רוצה שאספר להם על פרשת השבוע?". לפני שאמר לי הן, עליתי לבמה, נישקתי הפרוכת, והתחלתי לדבר בעברית איטית ובסיסית בקול בוטח כשאני שואל כל פעם אם הם מבינים. 

"בצלאל בן אורי בנה במדבר את המשכן ואת המנורה ואת השולחן ואת המזבח. היו לו ידי זהב. היה לו רצון להצליח ולבנות. באתם לארץ מיוחדת במינה. אין פה חלב ודבש ואין פה ממתקים ברחוב ואם תרביץ  - ירביצו לך חזרה. דבר אחד יש כאן ואין בכל מקום בעולם. אם תלמד מקצוע... לא משנה מה ... חשמלאי, נגר, ספרית, טייס – הדגמתי הכל בפנטומימה  - אף פעם לא תהיה רעב (גם הדגמתי בפנטומימה) , אתה וילדיך", וכך, פירקתי אט אט  את פרשת השבוע אל מול עיניהם המשתאות והקשובות של הנוער החמוד הזה. מקווה שהצלחתי להעביר להם מסר. ימים יגידו.

באותם רגעים נכנס מנהל המקום, דוד פלמ"ח, טריאתלט ואירונמן בפני עצמו, לבית הכנסת.  שמע את דברי והסתכל בי בחיבה. "תקשיב טוב ידידי הצעיר; אתה מבחינתי כמו תינוק  שנולד במטוס ומקבל טיסות לכל החיים. מתי שאתה רוצה לבוא לכאן בחינם עם משפחתך, רק תגיד לי יום קודם". לא הכרתי אותו עד אז, אבל הבנתי שמדובר באדם מיוחד במינו. לא חשבתי ואינני חושב  שעשיתי משהו מיוחד.

אבל כך יצא, שבכל השבת, היכן שהלכתי בניצנה, במדשאות ובחדר האוכל, הצביעו עלי האתיופים בחיוך והתלחששו "זה האיש מהברזל".  ואני - בסך הכל הלכתי לחפש "אתונות של ספרינטריאתלון ומצאתי מלוכה" וידעתי בתוכי, כבר אז, שלפחות בשבילם - יהודים נידחי ישראל שהם בשר מבשרינו - לא אוכל להפסיק לפני שאֶצְלָח תחרות אירונמן.