ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
לפני כחודש ישי העלה פוסט על הכנסת ספר תורה לזכר בנים שנפלו במלחמה. באותו השבוע ביום ירושלים, הכנסנו ספר תורה לזכר אחי הקטן, יוסי. ספר התורה הוכנס בבית כנסת קטן שנבנה בסמוך לבית הכנסת של הורי. הוא נקרא היום 'משכן יוסף'.
לקח לי זמן לחשוב ולהבין את המשמעות של האירוע.
מאות אנשים רוקדים ברחובות העיר, עוצרים את התנועה (ריחמתי על הנהגים באותו יום שהיו על ציר זבוטינסקי בפתח תקווה...), שרים וצוחקים ספר תורה מפואר עומד במרכז הריקודים - מורם על הידיים, עובר מיד ליד חופה נישאת על ידי ארבעה אנשים אורחים שהגיעו מכל רחבי הארץ מאות אורחים וסעודה בבית הכנסת לכבוד האירוע כל החברים והחברות של יוסי
זכרתי את התגובה של ישי על האמא שאמרה לו שספר תורה זה משהו שנשאר לנצח. שאפשר לדעת שקהילה יהודית תעשה הכל כדי להציל את ספר התורה וסיפרתי להורים שלי על זה. הם התרגשו. וגם אני שמפתחת דרך כלל ציניות מעודנת באירועים מהסוג הזה התרגשתי.
עדיין עברה בי המחשבה על זה שכולם כאן וזה נראה כמו שמחה של חתונה ואפילו החברה של יוסי כאן, כך שרק החתן חסר. והוא בטח היה מסמר הערב אם הוא היה בא.
|
alon_gur
בתגובה על בנפול אויבך תשמח
שחר חכמון
בתגובה על יוסי
טליאור
בתגובה על אני זמינה לצ'ט (אבל אל תגלו לבעלי)
eran.shchori
בתגובה על ביום שישי אחד, נגמר העולם
מים רבים
בתגובה על חימר פולימרי (פימו)
inbargi
בתגובה על אחי האהוב סמ"ר יוסי עטיה ז"ל
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (29)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
עצוב.. כבד.. אובדן.. עבר.
הייתי שם.
שמחה.. התחדשות.. ילדים.. עתיד.
אני כבר ועוד אהיה שם.
וכל המקשר ביניהם.
את תמיד מצליחה להעלות לי דמעות וחיוך ביחד.
תודה רבה לכולכם על התגובות
באמת תודה
איתך.
תודה על פוסט מרגש.
עשית לי צמרמורת. המשפט הזה שספר תורה נשאר לנצח. יש דברים שאי אפשר למחות בהוויה שלנו כעם, שהוא משפחה. אלה דברים מחזקים ללא ספק בעתות שכול ופורענות.
את יודעת, אני חושבת לעצמי, היכן היית מעבירה את כל הדברים שכתבת כאן על יוסי אחיך ז"ל - לולא הבמה הזו, מה היית עושה עד שהחלטת להיחשף בכאבך וביגונך? אני בטוחה שהיו לך ערוצים לפורקן והנה יש גם את הכאן. וטוב שכך. תודה על השיתוף. ניצה
עידית,
כשאני קוראת אותך, צף בי געגוע לאדם שמעולם לא הכרתי.
הכנסת ספר תורה לזכרו זה הדבר האמיתי בעיני.
המקום הקרוב לשכינה, לכוח העליון ולאחיך זכרו לברכה.
משכן יוסף.
שם שוכנת נשמתו של יוסי.
שלום עידית
גם אני לא חשבתי על כך למרות שהכרתי אנשים שהקדישו את הספר לזכר הוריהם, הדבר נראה לי טבעי. אני מניחה שאחרי שקראתי את דבריך אזכר באחיך בראותי תהלוכה של ספר תורה.
שבת שלום
שולמית
תודה יסמין
באמת גיליתי מאז הכנסת ספר התורה שהרבה אנשים שלא חשבתי שיתרגשו מזה הגיבו מאוד בהתרגשות.
תודה לך שוב
צודקת.
ההנצחה (ואני חושבת שטוב שהיא לא נעשית מיד, אלא כמו שבחרו הורי, שנתיים אחרי) היא באמת משהו מנחם. ויש משהו בזה שאנשים מכירים את יוסי היום שממש את השורש של הנצחה - משהו של נצח. במידה מסוימת זה יישאר גם אחרי שאני לא אהיה פה. ויש בזה משהו מנחם.
וואוו ערן
אין לי מילים (רק דמעות של התרגשות)
ואפילו זה סמלי בעיני
שבוע לפני מותו יוסי נתן לנו את האפנים שלו, הוא אמר שעכשיו בצבא ממילא אין לו זמן לנסוע בהם ועדיף שמישהו ישתמש בהם כשהוא איננו.
תודה תודה לך ותודה שסיפרת לי
:-)
פתח תקוה?
כן, זאת עיר ילדותי למרות שאני כבר לא גרה שם כעשר שנים.
וככופרת לכופרת (כך נראה, לא?) אני מודה שההתרגשות שלי היתה פחות מהמורשת ויותר מהסמליות של האירוע. יש משהו כל כך חי באירוע הזה וכל כך שמח שאתה חייב להישאב אחריו. אפילו אבא שלי רקד עם ספר התורה וחייך. זה משהו שאני לא רואה כל יום.
שולמית
ראיתי את התמונות והתרגשתי. (הן נראות דומות מאוד לכמה אחרות שצילם מישהו אצלנו)
חשבתי על בזמן התהלוכה. שעד אותו היום הייתי עוברת ליד קבוצות של אנשים שהכניסו ספר תורה ולא חשבתי על הסיבה. ופתאום תהיתי כמה מכאלה שראיתי מקרוב או מרחוק היו על שם מישהו אהוב שאיננו עוד...
מו קושלה
את כל כך צודקת וזה באמת נכון וגם קשור.
אני חושבת שזאת הסיבה למה שכתבתי ל process שאני שמחה לחשוב על זה שהבן שלי יעלה לתורה בבר המצוה בבית הכנסת של יוסי. כאילו אני יודעת ששם הוא יהיה וזה כבר טוב.
ותודה לך שוב :-)
תודה רבה!
אתה צודק. יש קצת נחמה. יש גם משהו מאוד חי בעובדה שאתה יודעים שעכשיו יש בית כנסת ויש ספר תורה והבן שלי יעלה בבר המצוה שלו לתורה בבית הכנסת הזה ויקרא בספר התורה של יוסי. זה מוזר, אבל זה אפילו משמח אותי.
תודה אסתי. בטח שהצלחת.
שוחחנו על זה קצת קודם אני חושבת. זה אפילו עזר לי לבוא לאירוע הזה עם יותר השלמה ושמחה בלב.
תודה תודה לך
עידית, כבנאדם הכי ציני (או בין הציניים, בכל אופן) בכל מה שקשור לבתי כנסת, הצלחת לרגש...
עידית. מה לומר זה כ"כ כואב ועצוב. אחד הקשיים זה שאין מה לעשות. אז יש. ההנצחה כאן הכניסה תוכן ועשייה. זה הכי טוב שאפשר. זה הכי נכון שאפשר.
תראי מה קרה כאן אנשים שלא הכירו את אחיך נושאים אותו בליבם. זו הנצחה. זה המשך החיים. ושוב הכי טוב שאפשר. הכי נכון שאפשר.
את יוסי, כמו שאת יודעת, הכרתי כשקראתי את הפוסט שלך. כמו שכתבתי לך אז, התמונה שלו עוצמתית, ויש גם דמיון לאחיין שלי שמשרת בצבא, אז הפוסט שלך צרב את יוסי לתודעתי.
לפני כחודש עשיתי משהו שייראה אולי מוזר, ולכן אפילו לך לא סיפרתי, אבל אולי זו ההזדמנות: לפני כחודש השתתפתי ברכיבת אופניים לזכרו של אשי נוביק שנפל במלחמת לבנון השניה בכפר דבל, יחד עם 8 מחבריו. כהחלטה פרטית, החלטתי שתהיה זו גם רכיבה לזכרו של יוסי. הדפסתי את התמונה שלו, ורכבתי בגולן כשהתמונה של אחיך תחובה בתרמיל שלי.
ערן
היי עידית
חיכיתי הרבה זמן לפוסט הבא...
אז עכשיו אני גם לומדת שאת פתח תקוואית?
המרחק בינינו כל הזמן מתקצר
בסוף, כולנו הכופרים, מתרגשים מהדברים הבסיסיים שנמצאים במורשת שלנו, ובהוויה שלנו.
...רק בשמחות
מיכל
שלום עדית
מרב התרגשות לחצתי על משהו ולא הספקתי לרשום שבת שלום.
אז אני מתקנת זאת כאן.
שבת שלום
שולמית
שלום עידית
ביתי בקרבת שלושה ביתי כנסת ומספר פעמים צפיתי מחלוני בהכנסת ספר תורה ופעם גם צילמתי סידרה
יוסי
תודה
תודה לך
בזכותך
ובזכות חבריך שם
אני
יושב כאן בביתי
ויכול לכתוב תגובה
לפוסט של אחותך האוהבת, כואבת
יהי זכרך ברוך
עידית
חיבוק
נשיקה
קירבה
מאדם שאת לא מכירה וכנראה לא תכירי
ולרגע אחד הרגיש קרוב
ברק
ואני מודעת לכך שלא דיברת על רגע של שמחה או הישג אישי, אלא יותר סגירת מעגל והנצחה. בכל זאת היה לי חשוב לכתוב את אשר כתבתי. איזו נקודת ייחוס לחיים..
כי כשיש מוות במשפחה, כל סוג של אירוע או שמחה נראה פתאום מוזר.
אני חושבת שזה הקסם של החיים שלנו פה. שזורים בעצב ושמחה.
הרי ברור שמעתה ועד עולם, דווקא ברגעי השמחה שלך אחיך יחסר לך יותר מכל- לידה של ילד, יום הולדת, הישג אישי.
אף אחד לא יוכל לכסות את החור הזה שנוצר. גם אם הקרובים ישרו עלייך את כל האהבה שבעולם.
מצד שני, זו גם הנחמה- אלו הנפלאים שעדיין כאן איתך ואוהבים, וכל אותם מעשי היום יום וההישגים האישיים. ולך לא חסר, לא מזה ולא מזה.
כואב, עצוב - אבל נקווה שיש באקט הזה סוג של נחמה.
אני בטוחה שהוא היה מוביל את השמחה אם הוא היה איתכם.
את יודעת, לפעמים אני חושבת לעצמי שכל כך עצוב שאי אפשר לעשות את האירועים האלו של "לזכרו" עליזים וצעירים ומלאי חיים כמו שהיה הבן אדם האהוב שלזכרו הם נעשים.
כמה עצוב שהעצב מקלקל את השמחה שבהתייחדות עם דמותו.
לא יודעת אם הצלחתי להעביר את הרעיון אבל אין לי ספק שהבנת מה שעומד מאחורי עילגות המילים שלי.