היא לא ישנה כל אותו לילה. היא הרגישה את אותו כאב שחשה בכל ערב וערב בילדותה. אותו כאב הזכיר לה את עברה והיא שחזרה את כל אותן הפעמים שעברה זאת. היא ראתה את הכל מחדש בעיני רוחה. ראתה את עיניו החמדניות של אביה, את פרצופו וחיוכו הזדוני... את העונג שחש בכל פעם שעשה לה את זה. באותו רגע רצתה שוב למות. דמעות זלגו מעיניה, אך היא לא חשה בהן. הכאב שחשה בגופה היה גדול יותר. היא קפאה במקום, כשרגליה מקופלות בתנוחת עובר. איבדה את תחושת הזמן, נכנסה שוב לבועה משנים עברו... דפיקות נשמעו בדלת. רעד הכה בה בעוצמה. היא לא זכרה אם נעלה את הדלת, וחשש עלה בה, שמא הדלת אינה נעולה.... לאחד מספר נקישות, שמעה הילה מישהו הקורא בשמה, קורא לה, לפתוח את הדלת. "הילה, תפתחי את הדלת, אני חייב לדבר איתך. זה חשוב..." הילה התרוממה בכבדות ואחזה בבטנה שכאבה עד מאד. היא הגיעה אך בקושי אל הדלת. להפתעתה הדלת הייתה נעולה. היא לא זכרה שנעלה אותה אמש. היא סובבה את המפתח בעדינות. הדלת נפתחה באיטיות. היא נפלה הישר לזרועותיו ואיבדה את ההכרה. היה זה ערן. "הילה!" נבהל מעלפונה. "מה קרה לך??" נחרד. הוא השכיב אותה על מיטתה בעדינות. היא נאנקה מכאבים. "לא! אל תיגע בי!" צרחה באימה. "מה יש לך?" שאל. "את לא מרגישה טוב, הבנתי לבד, אבל ממה?" הילה פקחה את עיניה. "מה... מה אתה עושה כאן?!" שאלה באי הבנה. "לך. אני לא רוצה לראות אף אחד." אמרה. "גם לא אותי?" שאל. "גם לא אותך... אני.. לא מרגישה כל כך טוב...." היא רצה לשירותים והקיאה את נשמתה. "אני לא הולך מכאן, עד שלא תספרי לי מה פשר ההתנהגות הזו שלך." קבע עובדה. "לך.... אמרתי לך...אני... אני לא מרגישה טוב." אמרה נואשת. "אני יודע. וזה מה שאני לא מבין. היית בסדר עד לפני כמה ימים. משהו קורה לך." אמר בניסיון לגלות את האמת. "אז הייתי בריאה, היום אני לא, מה מוזר בכך...?" עיניה בקושי החזיקו את עצמן. "מה שמוזר כאן זו תגובתך. צעקת שלא אגע בך. ובמשך שעתיים שדפקתי בדלת, שמעתי אותך מתפתלת מכאבים וכשפתחת לי..." הילה התעלפה בשנית ובכך קטעה את שטף דיבורו. "הילה! מה קורה לך??" שאל בדאגה. הוא הרטיב מעט את שפתיה. היא נתקפה בבהלה. "למה נבהלת? זה רק אני." שאל וחרדתו גוברת מרגע לרגע. "חשבתי שאמרתי לך ללכת..." נימת הייאוש לא משה מקולה. "נכון, באמת אמרת לי. אבל אמרתי לך שלא אלך מבלי לדעת מה קרה לך. הגוף שלך שרוי בחרדה ולכן את מתעלפת." אמר. "מאיפה...מאיפה אתה יודע?!" שאלה מבועתת. "כי אישתי הייתה באותו במצב וזה מה שהרופא אמר." הסתכל בעיניה. הילה שתקה. "עכשיו ספרי לי מה גרם לכך." תבע לדעת. הילה המשיכה בשתיקתה. הפעם פרץ הדמעות שנזל מעיניה כמו צרב בלחייה. כעת הרגישה בהן כמו כוויות אשר שרפו לא רק בלחייה, אלא שרפו גם את נשמתה. ההבנה הכתה בו פתאום. "מי עשה לך את זה?? מי??" שאל מזועזע. "אתה...אתה לא..." לא יכלה להירגע. "אני רק יכול לשער מה קרה לך מאיך שאת נראית.... אבל אני מקווה שאני טועה.... בבקשה... תגידי לי שזה לא נכון מה שעובר בראשי כעת..." התחנן. דמעותיה גברו. "מי המנוול?! מי עשה לך את זה?!" חזר על שאלתו כשהבין כי מחשבותיו ומסקנותיו נכונות הן. "ה...ה..." גמגמה. "מי?!?!?!" התפלץ מזעם. "ה...המאהב...של...אי..אישתך..." אמרה לבסוף. "מה?! אבל... אבל..." עצם המחשבה חילחלה אותו. "זה אביך....זה..זה אביך!!!" הלם תקף אותו. "אביך עשה לך את זה?! הוא זה ש..." כמו סירב להאמין. "שהתעלל בי מינית...מזה שנים, עוד לפני שאימא נפטרה... זו גם הסיבה שכשהיא מתה, ברחתי מהבית..." דיברה בקושי. כשהשיבה לעצמה את הנשימה, לגמה מכוס המים שהביא לה. "המנוול!! איזה מן אבא עושה דבר כזה לבת שלו?!" חרק בשיניו. דבריו הדהדו בראשה. היא החלה לבכות. "תבכי." אמר לה. "תוציאי הכל. אני כאן איתך. לא אעזוב אותך. אני אוהב אותך." ביקש לעודד אותה. "אסור לך להשאיר את המצב כך. את חייבת להתלונן במשטרה. חייבת" אמר לה כשנרגעה מעט. "אני לא יכולה.. אני לא יכולה לעשות את זה..." אמרה לו. "למה?" ביקש לדעת. "כי... זו אשמתי." ענתה. "לא! אסור לך לחשוב ככה. אף פעם אל תחשבי ככה! את לא אשמה! אני לא מצליח להבין גברים שעושים דברים כאלה. גבר אמיתי לא היה עושה זאת לאישה על אחת כמה וכמה אם זו הבת שלו!! הבנאדם פשוט סוטה! סוטה אני אומר לך. הוא חייב להיענש, את שומעת?!" הטיח את אגרופו על השולחן. "אבל..אני לא יכולה ללכת למשטרה..." החלה לבכות שוב. "למה?!" ניכר כי לא הצליח להבין אותה. "אני מפחדת... אני לא יודעת למה, אני פשוט מפחדת..." גודש של דמעות שרוכז בעיניה החל ליזול באיטיות. הוא אחז בידה בחוזקה וניחם אותה. "אני כאן איתך...לא אעזוב, אני מבטיח..." חיבק אותה בחום. "חזור לאישתך." זרקה אליו פתאום. "למה?? את לא רוצה שאהיה איתך?" התבלבל מדבריה. "לא. אתה צריך להיות עם אישתך, ולשכוח את מה שסיפרתי לך." פניה הפכו חסרות הבעה. קרות. "איך אוכל? אני לא יכול להשאיר אותך ככה. במיוחד לאחר מה שקרה לך." ביקש להחזיר הגיון לקודקודה. "לא קרה לי דבר". אמרה לעומתו. "מה?! הרי מצאתי אותך..." "שיקרתי!" קטעה את דיבורו. "שיקרתי לך. הכל היה פרי דמיוני." היא השפילה את מבטה. "אני לא מאמין לך. יש לך מושג איך נראית כשמצאתי אותך?! אם לא הייתי רואה זאת, אולי, רק אולי הייתי יכול להאמין שזה לא מה שקרה לך." אמר. "שכח את שראית! לא ראית דבר, לא קרה דבר! חזור אל אישתך." חזרה על דבריה כמנסה לשכנע. "למה באת מלכתחילה?! לפתוח פצעים שבקושי הספיקו להגליד? למה? אתה לא מבין שעצם נוכחותך כאן מענה אותי?! שלשמוע אותך אומר לי שאתה אוהב אותי כהוא כאילו דקרת את לבי?! אם אתה אוהב אותי כמו שאתה טוען, שכח את שראית ושמעת ולך..." היא התבוננה בו בעיניים מיואשות וכואבות כאחת. כשהביט בה כשדיברה, ראה את פיה אומר את שאמרה, אך את עיניה שאמרו לו דבר אחר. הוא אחז בכתפיה. "את בטוחה שאת רוצה שאלך? כי אולי פיך אומר זאת, אך עיניך מבקשות אחרת..." היא השפילה את מבטה. "לך, אל תענה אותי עוד..." מילותיה כאבו לה יותר מגופה. היא לא מנעה ממנו לצאת את דירתה. הוא עצר והתבונן בה שוב. "באתי כי הרגשתי שאת זקוקה לי, ואני רואה שלא טעיתי... אני לא מתחרט שבאתי, אם כי כואב לי לעזוב אותך ולהפרד ממך שוב..." הוא סובב את הידית ופתח מעט את הדלת. "רק עשי לי טובה, תני לי להיות לפחות רגוע , ויותר חשוב, עשי לעצמך טובה , אל תתני למנוול הזה להתחמק מעונש... אני יודע שאני לא אתן לו.." הביט בה בעיניים תלויות, ספק עצובות ספק מנחמות. הוא יצא מדירתה כשהוא סוגר אחריו את הדלת בעדינות. מאית שנייה אחר כך, פרצה הילה בבכי היסטרי. גופה בקושי נשא אותה, והיא הרגישה נורא. בבוקר שלמחרת, לא היה לה חשק לכלום. לא הצליחה אפילו לאכול. כאילו עקרו לה את חוש הטעם והתאבון. בעודה מסדרת את המיטה, שמעה רעש מכיוון הדלת. היא היססה לרגע, ולא ידעה מה לעשות. לפתוח? לא לפתוח? לבדוק מה יש בחוץ?! לרגע, השתררה שוב דממה, והשקט רק הגביר את סקרנותה. היא רצתה לדעת מה, או מי מאחורי הדלת??? המשך יבוא...... © כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליונית ס |