בעקבות איומים בוטים בתיבת הדואר שלי, הנה חלק 2 (מתוך 3):
היא. מה משך אותה לשם היא לא ידעה. מצאה שותף לדרך ויצאה. כבר בראשית מסעה הם נפרדו, והיא, אשה קטנה גדולה, המשיכה בדרכה. חווה את הטעמים והמראות, פוגשת ונפרדת, עוברת ממקום למקום, בדלת מסתובבת, עד שנפלה חתיכה מהפאזל שלה. הטיפוס אל נופי הפרא נקטע. פציעה מנעה ממנו להמשיך. הוא עוד ניסה לנוח באותו כפר נידח, ניזון מתרופות טבעיות, מטופל אצל רופא האליל המקומי, אך לשווא. אל תוכו חלחלה ההכרה, הכואבת, שהוא צריך לחזור לאחור. הוא חזר לעיר הגדולה לאיטו, כדי לנוח, להחלים ולהמשיך הלאה. היא יצאה אל ההרים האחרים. מטפסת, מתלהבת, מתרגשת, עד שנאלצה לעצור. אין היא יכולה להמשיך עוד, והדרך מכאן יורדת רק למטה, חזרה לעיר הגדולה. הוא הכיר אותה בארץ אחרת, בעיר רחוקה, ועכשיו בעיר הגדולה בין כל הפנים הזרות, היא היתה הדבר הנכון במקום הנכון. בוודאי שתעזור לו להחלים. כן. שיקפוץ אליה מחר למלון, והיא תנסה. אז תהיה בריא ונתראה מחר... היא הכירה אותו במקרה, בדרכה חזרה לעיר הגדולה. פנים ידידותיות. מישהו לדבר איתו, ולחלוק חוויות. הוא מכיר מישהי. אתן בעלות אותם תחומי עניין. כן. בוודאי שישמח להפגיש ביניהן. אז להתראות מחר ונלך אליה. כשהוא הגיע לטיפול היא כבר היתה שם. החליפו חוויות, תוך כדי טיפול ועזרה. את היום הוא חתם אתה בארוחת ערב. לא יודע שזהו עוד חלק מהפאזל שלו. שלה. בימים שחלפו עוד נפגשו. לעיתים באקראי, לעיתים נדברו מראש. במסעדה. במקדש. בסיור. שני אנשים זרים. עם פאזל אחד. הוא המשיך הלאה, היא עוד נשארה מאחור, עד ששוב נפגשו, בארץ אחרת. חוברים אל חבורה במעבה היערות, חווים את אותן החוויות, המפגשים, והמראות. עד שדרכם נפרדה שוב. היא לדרכה. הוא לדרכו. מבלי לדעת מדוע, החל לכתוב לה. והרי פגש כה רבים במסעותיו, ודווקא לה כתב. מדי פעם כתבה תשובה. ביקשה שימשיך לכתוב ולספר. מכתבים קצרים, מנקודות במסעה ובחייה. חולקת אתו את חוויותיה, מסלולה ואהבותיה. והוא, כבר עמוק בשגרת חייו, ממשיך לשתף, והיא עוד שם, מדי פעם מבליחה עם בול, לוקחת אותו שוב על כנפי דמיונו, רחוק, אל שביל הבריחה. |