פרשת מעצרו של פרופ' אייל בן ארי, מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית, אסור לה שתעבור לנו כך פתע פתאום לסדר היום. יש לעמוד על המשמעות הקשה של הפרשה שהיא עוד בשלבי בדיקה וחקירה. יחד עם זאת, הפרשה העגומה הזו בהחלט מזמינה אותי להתייחסות ספציפית. 

את פרופ' בן ארי הכרתי באופן אישי בזמן היותו מרצה צעיר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה, בשנים בהם למדתי אף אני במסגרת החוג. והנה עוד לנו מקרה מהסוג של המקרים שבהם אין מקום להחיל את הכלל "הכתובת היתה על הקיר" שהרי, ברור לכל, כי אחת המצוקות הגדולות שלנו, באות עלינו בהקשרים של הטרדה מינית, דווקא מן האנשים האלה שאומרים עליהם שהדבר האחרון בחיים שאפשר לצפות מהם זה בדיוק התנהגות מטרידה. 

אקדים ואומר כי לאמיתו של דבר נחשפתי בראשונה לסיפורו של פרופ' אייל בן ארי, מאותו פוסט שעלה באתר "העוקץ" בידי סטודנטית לתואר שני  במחלקה לסוציולוגיה, אשר סיפרה בהקשר של אותה כתיבה עיתונאית, יותר בהקשר העדתי ופחות בהקשר הסקסיסטי המתבקש על מעלליו של אותו מרצה. 

באותה כתיבה המאפיינת את כותבי ה"יוצאי הקשת המזרחית" התבטאה אותה סטודנטית כלפי  מרצה  עלום שנהג להלל ולשבח אותה על רקע היותה מזרחית, יוצאת הפריפריה, בת העיר קריית שמונה, יוצאת תפוצת צפון אפריקה, אשר זכתה לביטויים מאותו אחד, על רקע היותה "מהסוג האחר".  "רק האתיופיות מדליקות יותר" התבטא באוזניה. לאמיתו של דבר אותה סטודנטית (שהרשימה אותי עמוקות ברהיטות כתיבתה) נעורה אף היא להיזכר במרחק של שנתיים מאותם ביטויים "עדתיים" שמאוחר יותר התבררו לה שבעצם היו יותר מונחים על בסיס סקסיסטי שנועד להביא את מערכת היחסים שהיתה על בסיס מרות בין מרצה לסטודנט למחוזות רחוקים. 

המשך הסיפור הביא את  חברתי לספסל הלימודים באוניברסיטה, ד"ר אורית קמיר, לכתוב בלוג משל עצמה בה היא התריעה על העובדה שפניות של סטודנטיות לתואר שלישי באוניברסיטה נקראות להטות חסד לגחמותיו של הפרופ'  עלום השם שזכה לכינוי שהתבסס על ראשי התיבות של שמו א.ב.א, כתנאי לקידום עבודת המחקר שלהן.

הדברים שנכתבו בידי ד"ר קמיר הם שעוררו אותי בראשונה לפרשה במלוא עוצמתה וזו נוכח חדלון המערכות שמביא אותנו להימצא במצב הדברים כמו שמתואר, ובהתאם לכך, מזמין אותי להתריס בכתב על דרך התנהלות האמורה.

 הנה כי כן, התברר כי באוניברסיטה העברית, לה נפנו פניות הסטודנטיות, לא נעשה אף לא להעמיד את הפרופ' בפני ועדת משמעת פנימית של האוניברסיטה. נעשה במוסדות האוניברסיטה מאמץ כביר להחביא את הסיפור הזה מתחת לשטיח. הניחו שם לטובת העניין כי מה שלא מדברים עליו בקול רם,  יש סיכוי סביר שישכח  בקול ענות חלושה. כך גם המעשים שנעשו, ישכחו במרקם היחסים העדין שבין האוניברסיטה ובין התלמידים הלומדים במסגרתה. 

אלא שהפעם הדברים יצאו מהפרופורציה מאותן  "פרופורציות" שהאוניברסיטה העברית,  מתמחה  בהן, כניסיון חיים שלי במסגרתה מבקשת האוניברסיטה מעת לעת, לטאטא את כל הסוגיות הכי בוערות שעומדות על סדר היום (כך היה בהפגנות סטודנטים אלימות בימיו של ישראל כץ וצחי הנגבי וכך גם בפרשות שבאו אחר כך, אפילו בסיפור ריצת הערום של הסטודנטיות והסטודנטים במהלך השנה ברחבי הקמפוס) הרי שהניסיון הזה להסתיר לא צלח נוכח כתבה בנושא שנכתבה בידי מקומון ירושלמי. 

ועכשיו "עוצרים" את פרופ' אייל בן ארי. 

אם סברנו כי מידת ההיגיון תשלט על רשויות האכיפה, הנה אנחנו שבים ומגלים כי במדינה הזו יש עדין תושבים שהם שווים יותר ויש כאלה ששווים פחות. אני מוכן לצאת מנקודת הנחה, שחלילה וחס אם עבירה כזו הייתה מיוחסת לי, ואולי בגלל גוון עורי המסגיר, הייתי נכלא מאחורי סורג ובריח , גם אם לא היה ממש בהאשמות המיוחסות לי. עדין די שהייתי נחשד בידי אחת בלבד כטענת כזב.  

אבל מה שמגיע לי, כחשוד, שאשמתו לא הוכחה, אינו מגיע למי שנחזה שהוא בן האליתא החברתית  הנחשבת במדינת ישראל, פרופ' לסוציולוגיה, שנחשד בעבירות מין כלפי יותר מאישה אחת, בעבירות חוזרות ונשנות, הנחשדות כאלו שבוצעו בפרק זמן של דור חיים חמש עשרה שנה ברציפות, ואף נדמה כי סיפור האירועים השונים (הטסת הסטודנטיות למלונות פאר בחו"ל על חשבון תקציבי מחקר) הוא יותר מסתם אמירה של "נאנסתי". או "מעשים בהעדר הסכמה".

הנה שופט בית המשפט בפניו הובא העצור בן ארי לאחר חקירתו, במקום להכניסו מאחרי סורג ובריח, מצא לנכון להטיל עליו מעצר בית, שאוסר עליו להיכנס בשערי הקמפוס של האוניברסיטה העברית, וכך גם הוטל עליו להפקיד ערובה מגוחכת בסכום של 10,000 ₪ להבטחת המשך התייצבותו לחקירה או לזימון כפי שידרש. 

מצב דברים זה, מעורר אצלי פלצות. האמנם אדם שנחשד שעבר עבירות משמעותיות וחמורות של ניצול מרות, יתכן אף בכפיה, מעצם העובדה שהתנה את קידומן של עבודות המחקר של הסטודנטיות באתנן מיני, וזאת על טווח נמשך של שנים רבות (בודאי רבות מהעבירות כבר התיישנו) האם ראוי שאדם שכזה, יפנים מעצם ההתמודדות הראשונית של המערכת השיפוטית עם מעלליו, כי דבק איזה שהוא פגם של ממש בהתנהלותו? ועל ה"מעין עונש" שמוטל עליו כחלופת מעצר? 

מה צריך לקרות כאן, כדי שיהיה דין שווה לכולם? מדוע המושג שטווה  בזמנו פרופ' אהרון ברק "מבחן בוזגלו" נשאר רק גימיק חסר כל תוכן, שמעולם, אבל מעולם לא התמלא תוכן של מהות. מדוע באמת את "בוזגלו" היו שמים מאחרי סורג ובריח בגין עבירות שכאלה, ואת פרופ' בן ארי, משלחים לחופשי בתשלום ערובה כספית של עשרת אלפים ₪?  האם אנחנו צריכים להמציא חשוד מהאליטה כזה שגם יברח דרך הים מן הארץ או ישנה את זהותו מחשש שיועמד לדין וימוצה איתו הדין, כדי להבטיח שהמערכת השיפוטית תשכיל לראות את כולם שווים בפני החוק באותה מידה? 

איזה מסר בדיוק העביר שופט שראה שלא לעצור אותו עד תום ההליכים כנגדו ולשחרר אותו למעצר בית?

הסיפור הזה מזמין אותי לשתף אותכן ואותכם הקוראים אותי  בפרשה בה  יצגתי אדם שנגדו הוגש כתב אישום והוא נעצר עד תום ההליכים. כתב האישום ייחס לו עבירה של בריחה ממחסום משטרתי. האדם נתפס לאחר שעה ארוכה, כשהוא מצויי עדין בגילופין ברכב עם אשה שאינה אישתו איתה התנה אהבים (בהסכמה יש להדגיש..), אותו אחד, נתפס לאחר מרדף קצר ולמעשה עם מעצרו התנגד בצורה מתקבלת על הדעת (גם אם היא אסורה ופסולה) לכוח שהפעילו עליו השוטרים בזמן מעצרו, וכך גם בעת שישב בניידת המשטרתית רקע ברגליו כדי לבטא את מורת רוחו מעצם מעצרו. אלה העבירות שנוסחו בכתב אישום בשבעה סעיפים כסיפור מעשה.

אותו אדם, בן העדה הבדוואית, תושב צפון המדינה היה למעשה נכה צה"ל אשר נפגע בנפשו כהלום קרב באחת מהקרבות שבהן נטל חלק. חלק ממצבו הנפשי הרעוע שהביא אותו גם לשתות מהטיפה המרה, נבע נוכח מצבו הנפשי הירוד. אגלה לכם כי באותו ענין שופטת בית המשפט השלום  בנצרת, עצרה אותו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. נתקבל רושם מדאיג כי ההכרעה בענינו הוכרעה עוד טרם נשמעו טיעוניו לעצם המעצר.  ענין מעצרו הובא בפני ערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי, אשר נאות  לאפשר עריכת תסקיר מעצר. אלא שבגלל חוסר שיתוף פעולה של העצור עם שירותי הרווחה, (ושוב בגלל מצב נפשי ולא מעבר לכך) לא היה בידי בית משפט לערעורים לשחררו. בנסיבות אלה פנינו לבית המשפט העליון. מעוז הצדק, מעוז שלטון החוק של מדינת ישראל, ולמרבה הצער גם שם תקותנו נתאכזבה להביא לשחרורו של האיש.

בדיון בבית המשפט העליון הצענו חלופת מעצר, למעצר בית. אדם שלא עבר שום עבירה ובגיל כמו של פרופ' בן ארי, אב למשפחה וטרוד בפרנסתה.  הימים ימי מלחמת לבנון השניה. האדם הזה היה טרוד בפרנסת משפחה בת שש נפשות ובהן ילדה הסובלת מתסמונת דאון. בית מגוריו היה חשוף לירי הטילים של החיזבאללה. בקשנו מבית המשפט להבין למצוקה של המשפחה שהיתה סועדת מעמל יומו. הצגנו אישים מהעדה הבדואיות שנכונו לפרוס חסותם על האיש ולהבטיח לשמור פן יפר את צו המעצר הבית שלגביו היתה לנו נכונות להסכים. באותו ענין, הייתי משוכנע בצדקת הדרך.   בקשתי את הבנת בית המשפט תוך כך שהצגתי חלופות ראויות למעצרו בנסיבות האמורות.

שופטת בית המשפט העליון, לא נענתה לבקשתי היא הבינה את המעשים המתוארים בכתב האישום, כעבירות חמורות שאינן מצדיקות חלופת מעצר. על כך שניסה לחמוק מאותו מחסום משטרתי (כי חשש שיגלו שהיה בגילופין ועם אשה שאינה אישתו) והגדירה את המעשה כתופעה חמורה שצריך להלחם בה.   סופו שהאדם הוחזק במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. מה שהביא אותו ל"הסכים" להסדר טיעון שנכפה עליו, רק מתוך כך שבקש במצב שהיה אנוס על פיו לפי הבנתי, להסכים לתנאים משמעותים ובלבד שיזכה להעריך מתי יצא לחופשי. (הוא נשפט למאסר לתקופה משמעותית ביחס לעבירה שעבר, מכח הסדר טיעון כאמור).

במקרה דנן, השאירו את ה"בדואי" מאחרי סורג ובריח חודשים רבים רק כדי להלחם בתופעה - התחמקות ממחסום משטרה. למותר לציין שאינני בא להגן על עבירה מהסוג הזה, אכן זו עבירה חמורה שיש לטפל בה בהקפדה רבה. אלא שאינני סובר שתופעה כמו אינוס, או כפיית יחסי מין מכוח מרות, הן עבירות שאינן נחשבות ל"תופעה שצריך להחלם בה".

מכאן, שההבדל בטיפול בין המקרים אינו לפי עוצמת התופעה החברתית וחריפותה, אלא באופן מעשי המבחן המעשי שנתפס במערכת המשפט היא שיש להגן על התופעות באמצעות סוגי האנשים שעוברים אותם. גישה זו היא אסון חברתי מדרגה ראשונה, ויש להוקיע גישה שכזו. יש לטפל בעבירות לפי סווגן ולא לפי מי האדם שעובר אותם ועל מי אנחנו מבקשים להטות חסד רק בגלל רהיטות דיבורו, השכלתו, ולמצער, גם מוצאו.