כלום
סערות-סופות מוחיות
פוסטים אחרונים
- ושוב אתה 8/6/16
- ושוב אתה 8/6/16
- אם - רודיארד קיפלינג - לגזור ולשמור 18/12/15
- התאהבתי 5/11/15
- האמנם 28/10/15
- עיתונות ומה שבינה 5/10/15
ארכיון
קו הסיום
בצעדים כושלים בדופק מואץ, בדרכה מהמונית אל הטרקלין ההומה, אחזה גרטה בידה בשולי שמלתה האדומה,על מנת שלא תרטב משלוליות הגשם האחרונות והבוץ ששקע בהן, נכנסה בחופזה לבנין, פניה לעבר חדר החזרות, ראשה כפוף קמעה נמנעת מלפגוש אנשים שהכירה, נפנפה קלות לידידה ד"ר קולר, שהפתיע אותה בנוכחותו הערב. הוא שניתח אותה, וטיפל בה בשלוש השנים האחרונות, הוא שהפתיע אותה בחדר האח"מים בבודפסט, כאשר ניצחה על האופרה הצפה של אדוארדו בונפיטו לפני שנתיים והוא זה אשר חיזק את רוחה וטען לא אחת שכוחה יעמוד לה בתנאי שתבצע תמיד בדבקות את מה שתאמין בו. שתדבק במשימות חייה שהציבה לעצמה.מבחן חיי עומד לקרום עור וגידים, לחשה לעצמה בחולשה, מתבוננת אל נקודה במרחק, מהססת, ובבת אחת מגביהה כתף, מזדקפת קמעה, משנה במהירות את אופי צעדיה ועונה לעצמה, סליחה מחשבה רעה, אולם אין זו השעה הנכונה לשקוע. מצאה את עצמה מחייכת בינה לבינה ומפקפקת בשאלה האם העלה איש לפניה על איזו במה בארץ הפקה דומה. והיא שמעה על וגנר.שמעה וידעה את כל פועלו ואת כשרונו. מפלסת דרכה בינות המוני האדם, מזוית עינה הבחינה בכמויות האיפור שעטפו את פניהן של הגבירות, עדיים נוצצים פארו את מלבושיהם וברקו לאורן של הנברשות הקריסטליות, אותן הביאה מבית הוריה,שעל הכרמל, שעומד כבר כמה שנים ריק מתושביו. הקהל, נראה רובו ככולו עסוק בהשתאות בהתבוננות בתמונות השמן שעיטרו את הקירות, מנסים במאמץ לזהות את שם האמן, להתווכח אודות החתימה המעורפלת בראשו של הציור,מבלי לדעת, כמובן, שאלו צוירו על ידה בהיותה בת שבע עשרה, כאשר החליטה יום אחד כי הצבע האדום הוא הצבע המשמעותי בחייה. והיא מתעלמת עתה מן הכאבים.המוסיקה שהתנגנה ברקע, נבחרה גם כן על ידה. היו אלו פולונזים מאת שופן, את התוים שהיו בביתה שרפה בהיותה בת שש עשרה, כאשר הבינה כי לעולם לא תוכל לנגנם כפי שעשה זאת אביה, ערב ערב במקום לספר לה את שלגיה ושבעת הגמדים, או את סינדרלה בשל היותו אילם.פוסעת במהירות אל עבר חדר החזרות. משם בוקעים קולות רמים. זמרים ושחקנים מבצעים תרגילי חימום, נגנים מחממים כליהם, רקדנים מרפים שרירים מכווצים.חוששת מעט מאיבוד חושים, תחושה של חוסר שיווי משקל אופפת אותה. ראייתה נחלשת, ולרגעים נדמה לה כי היא עצמה נמצאת ברגע זה בחדר מיון בבית חולים בקוויסטלו שבאיטליה, שלושה רופאים עומדים מעליה, ומהרהרת בינה לבינה האם הם יודעים שהיא איננה מבינה כלל איטלקית. היא מבינה פיאנו, פורטה, פיאניסימו, קנטבילה, טרנטלה.ומדוע מנתק מנהל המחלקה את הטלביזיה דוקא עכשיו כשמשדריםאת חליל הקסם של מוצרט, הסרט בבימויו של אינגמר ברגמן?והרופאים אובדי עצות, אינם מבינים מה הבעיה. ואז היא נרדמת. והם עוזבים אותה. ושוב היא רואה עצמה בבית חולים באירלנד. שם היא מבינה כל מילה. אולם הם... והיא מתעוררת מהזייתה. מחליטה להישמר הפעם מלמעוד. הרי תמיד אחרי פרימיירה היא מוצאת עצמה בחדר מיון של איזה בית חולים. הפעם עליה להישמר. עליה להגיע אל קו הסיום. הצגת הבכורה של האופרה "קו הסיום". ליברית, מוסיקה, בימוי, תפאורה, תלבושות, הפקה -גרטה שטראופלד. היתה זו הפקת חייה. והיא ידעה שהפעם תנצח. אל לה להניח למחלה להשתלט עליה. לא הפעם. מטיילת בין עמדת התאורה לעמדת ההגברה, מחייכת, מלטפת פה ושם, מזכירה כניסות ויציאות, בודקת את דרגש הניצוח ואת התוים, אשר נמצאים שם רק למען הסדר הטוב, ומחווירה כשמולה ניצבת זמרת הסופרן גרלינדה, מצביעה על גרונה, דמעות בעיניה. גרלינדה הקטנה והשמנה שקול פעמונים קולה. ומי שהאזין לה נכבש מיד באהבתה. בעשר השנים האחרונות היא מלווה אותה בכל מסעותיה. כמו היתה ביתה הקטנה. גרלינדה גדלה בגרמניה, בת לניצולי שואה שחזרו לעירם לאחר המלחמה משום שבארץ קראו להם יקה פוץ. גרטה חופנת בחיקה את תלתליה האדומים של גרלינדה, ומבקשת מאוטו להזעיק מיד את ד"ר אבנצאל, לטפל בגרלינדה, ואז שולחת אותה בלטיפה אימהית לחדר החזרות. מתעלמת מהכאבים שאחזו בחזה.השעון אינו מחייך. מבצע תפקידו בנאמנות ואיננו נעצר. אפילו לשניה. הזמן חולף. גרטה יורדת אל האורקסטרה, הנגנים, "שלה", כך כינתה אותם תמיד, בפראקים שחורים, חולצות לבנות ועניבות פרפר מרעישים בכוונוני הכלים. הקהל,חלקו ישוב במקומו, ואחרים עדיין מחפשים את מקומם. הרעש עצום. חושבת על הפתיחה שהלחינה, הפתיחה הרועשת, כתגובה לרעש הקהל טרם החלה הצגה.גרטה אוחזת בידה את שרביט הניצוח ומרפרפת בעיניה על הליברית שבפרטיטורה. ברגע זה היא מנסה לברר שוב עם עצמה, ולא בפעם הראשונה, כיצד מצאה אומץ לכתוב אופרה שעוסקת בסיפור הקשה כל כך והכואב של משפחתה בתקופת השואה, במטרה לשמר את זכרון המשפחה המפוארת. והיא עונה לעצמה – כי סיפורם חייב היה..ותוך כדי מחשבות אלו, ומבלי להצטדק, היא מרימה ידיה ומסמנת לחצוצרות את אות הפתיחה, והתרועה מפתיעה את הקהל המוחא כפיים בהתלהבות . עם סיום הפתיחה הרועמת, הסוערת הבוקעת את שמי החורף הרועמים , ועם כניסת הזמרים אל הבמה, נכנסת גרלינדה הקטנה, קולה לא נשמע, אולם כל גופה שר, והיא מנופפת בידיה ורוקעת ברגליה, ומנופפת ורוקעת וגרטה מנופפת לחצוצרות להגביר ולחזק עוצמתם בידיה, והחצוצרות מגבירות את עוצמת נגינתן וגרטה מתאמצת ומנופפת, ידיה מרקדות על פני החלל העוטף אותה, וגרלינדה ממשיכה בידיה לעטר את המילים, והקהל פורץ במחיאות כפים.גרלינדה קדה לקהל, דמעות בעיניה ויוצאת במרוצה מן הבמה. גרטה מתעלמת מן הכאבים.שוב נזכרה גרטה, תוך כדי הרמות הידים האוטומטיות, מתבוננת בפרטיטורה הפתוחה, בודקת את קו המנצח המסומן בעיפרון סגול, עליו שקדה כדי לא לקפח אף אחד מחמישים כלי התזמורת הפרושים עתה מתחת לפני הבמה. ביודעה כי באולם נוכחים הפעם עיתונאים מבקרים מהולנד שמעוניינים להזמין את האופרה הזו להופיע בקונצרטחבאו באמסטרדם. יש לה עניין עם ההולנדים. והיא מאד תשמח להזמנתם. לפני שנתיים הזמינו אותה לנצח עונה שלמה על התזמורת, והיא דחתה אותם. אולם עתה, משספורים ימיה.... קדנצה. על הבמה ניצבים עתה כל הזמרים, והמקהלה, השחקנים והרקדנים. ההרמוניה מרטיטה. התופים רועמים כמו היו מאות עננים מתנגשים זה בזה ללא הפסק. והבמה רועמת. והיא כמרקדת מעל לדוכן המנצח, מנופפת וכואבת מנופפת וכואבת. אולם אינה מרפה. אקורד סיום.מחיאות כפיים. הבמה קדה. גרטה פוסעת בהיסוס מה, מחייכת קלות. עייפה. קדה, בצניעות. היא איננה גאוותנית. היא החזירה את הכבוד למשפחה.מחיאות הכפים מזכירות לה את אביה. היא כל כך מתגעגעת אליו. עכשיו היא נזכרת כיצד ליווה אותה אביה לקונצרט האחרון שלה, כשהיתה בת חמש עשרה וחששה להתבלבל, והוא ליטף את שערותיה, פעם ועוד פעם ובפעם השלישית חשה את הבטחון חוזר לידיה, לאחר הקונצרט ניגשו אליה אנשים שלא הכירה וסיפרו לה כיצד הרעידה את הלבבות בקהל. יוצאת מהבמה אל עבר אחורי הקלעים, מחפשת את היקר לה באדם, והוא איננו שם. עוצמת לרגע עיניה, כשמחיאות הכפים רועמות, מאיצים בה חבריה לשוב אל הבמה. חוזרת לקוד וממהרת אל עבר אחורי הקלעים. גם עתה איננו האיש, אותו רצתה לחבק. שואלת את עצמה מדוע, מאז חולקים הם אותו בית ואותה מיטה, בעשר השנים האחרונות, בכל פעם, בכל פעם שהיא מצפה למבע האוהב בעיניו, לעידוד של חבר לחיים, לחיבוק מבין ומבריא, תמיד ברגעים אלו המקום בו היא נמצאת, בלעדיו, ריק פתאום, ערפילי, עננים רובצים מעל ראשה מכבידים ומכאיבים.והמקום מבשר רעותהיא נופלת.מתי היה הרגע בו נזכרה באביה, לא ידעה להסביר לעצמה. גם הפעם היה זה כנראה בדרך לבית החולים. היא שוכבת באמבולנס הדוהר ברחובות העיר וצופר כמודיע לעולם כי במכונית הזאת נמצאת....היא שוקעת בתוך הכאבים, פוקחת עין מעת קצרה לעת קצרה, יודעת , הפעם בבירור, שמן ההרפתקה הזאת היא לא תחלץ. מנסה, בחושך המאיים, אשר בילדותה פחדה ממנו כל כך, עד כדי כך שהיתה מאלצת את אביה להמשיך ולנגן עד אשר תרדם ועד אשר המנענעים של הפסנתר יגרשו את כל האנשים והחיות המפחידים שיש להם קרניים לאורך כל הגוף והבגדים שלהם חומים ומסריחים מעשן. את אמא שלה איננה זוכרת כל כך כאמא שהשכיבה אותה בערבים, שכן היה עליה לבלות ימיה וליליה בינות לקירות האוניברסיטה. מטפחת קריירה. תמיד היתה עסוקה. תמיד חשובה יותר מכל אחד בסביבתה. כשחשבה עתה על האוניברסיטה דימתה עצמה כמו היתה טיח שגרדו אותו מן הקיר. לבן, קר ונוקשה. שעתידו הוא להיאסף לתוך פח האשפה. ניסתה לגעת בפניה, לברר אם קרים הם או חמים, אולם ידה מאנה להתרומם. והיתה זו הפעם היחידה בו החליטה לאבד שליטה ולא להחליט.בחדר המיון הספיקה לראות את ידידה, ד"ר קולר. וחייכה. נזכרה שהשאירה בידי מזכירתה קתרינה לטפל באריזת הציוד של לקו הסיום מתעמקת במחשבות שמא שכחה איזה פרט.חייכה קלות ועצמה את עיניה. |
תגובות (1)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
חיבוק ממני.
סיפור נפלא.