שוגר. הכלב והאגדה.
בעבר התגוררתי בקיבוץ. הרים גבוהים, מרחבי דשא, עצים, חדר אוכל וגגות רעפים סביב. בישובים דוגמת אלה מתפתחות בין הכלבים מערכות יחסים אופייניות. יש וניצתת מלחמה אולם על פי רוב, העימותים מסתיימים בלעדיה. הכללים, החוקים והעקרונות הכלביים במקומם. כשמסתדרים כללי הדומיננטיות, משנחלקות ונקבעות טריטוריות הבתים, נוצר בשטח סטטוס קוו כלבי והשקט מתייצב. כך זה בקיבוצים. סביב כלבים רובצים ומתרוצצים ובין העצים ציוצי ציפורים. אידיליה קיבוצית זו היתה נמשכת לעד אלמלא צורפה לתמונה דמותו של "שוגר". כבר כשהבחנתי בו לראשונה ניחשתי שהפסטורליה עומדת להסתיים. הכלב כתלמיד שוגר היה גור כלבים. צעיר כבן ארבעה חודשים שדמו דם כלבי מלחמה. טהור גזע ומשובח אשר נקנה בכסף טוב על ידי תושב המתגורר במעגל הבתים שסביב חדר האוכל, "טיקוצקי" שמו. חובב כלבים ידוע. כולם התפעלו. היו גם שדאגו אולם וותיקי הקיבוץ הרגיעו. "כלב כמו כלב" אמרו, "ימצא את מקומו וירבוץ על הדשא כמו כולם". שוגר התקבל. כבר כשהופגש לראשונה עם הכלבים מחבורת הדשא קשה היה להאמין ששוגר הוא גור כלבים. שום התרפסות. הוא צעד לצדו של טיקוצקי, האט צעדיו ולבסוף עצר בתגובה לכל כלב שדחף את אפו לישבנו. פיו נסגר, ישבנו הוגבה, רגליו נמתחו, זנבו הורם והוא נשאר תקוע לכבודו של כל אחד ואחד. גם כשהופיע מרחרח פרוע ונדחף תחת בטנו ממש, לא השתנתה תנוחתו. כאילו בלע מקל. טיקוצקי נאלץ לגררו משם. זו היתה היכרותו של שוגר עם חבורת הדשא. הזאטוט טהור הדם לא השפיל זנבו, אף לא לרגע. במפגשים הבאים לא השתנתה התמונה. שוגר כמו פסל, בוהה בצמרות העצים וכולם דוחפים את חוטמם לישבנו. טיקוצקי... גורר. חלף זמן והכלב התפתח. בהדרגה החלו צדדים חדשים נגלים בכלבלב. תחילה הסתבר שהוא צייד. לא כלב ציידים, צייד ממש. מעט מגושם אך נמרץ וחדור מוטיבציה. הראשונים להתפצח היו יונה פצועה אותה מצא על הדשא, חרדונים, פרפרים ולטאות. בגיל שבעה חודשים הצליח הכלב ללכוד גור חתולים. לא הועילו זעקותיו של טיקוצקי ולא בכי ילדיו. שוגר לא חדל מטלטוליו עד שהחתול פסק לנוע. בגיל עשרה חודשים כבר ניכר בשוגר יחודו. ירכיו התעגלו ככדורים, מחזהו בלטו קוביות ולסתותיו איימו להתפקע מגודל שריריהן. בשלב זה, לראשונה, הסתכסך עם כלב- צעיר המבוגר ממנו אך במעט. שוגר אחזו בשיניו והניפו באוויר כאילו היה ממחטה. משהתאפשר לו נמלט הכלבלב מהאזור כאילו רדפו שד. המסכן כה נבהל עד שנעלם מרחבת הדשא ולא שב לשם עוד. בעת ההיא החלה לתפוח רשימת נפגעיו. לפרפרים וללטאות צורפו קיפודים, נחשים, חתולים, נמיות, תני בר, ומאוחר יותר גם חמור שחורר בצווארו וניצל ברגע האחרון. שוגר אהב אותם מתים! בד בבד הסתבר ששוגר כלב משפחה למופת. בביתו היה שקט, סבלני, אינו מזיק ואוהב ילדים. בלילה נהג להתכרבל במיטת הבת. שוב ושוב נשבע טיקוצקי ששוגר הוא החכם בכלביו מאז ומעולם. "גאון, גאון" היה מתפעל. אולם גופו של שוגר סיפר סיפור שונה. נדמה שבמקום לצמוח לגובה וגם קצת לרוחב, כמו כלב רגיל, שוגר צומח פנימה. מידי יום התהדק הכלב והצטופף. בהדרגה איבד שוגר את צורתו הכלבית. מר עולם נראה כחוש לידו. ביום הולדתו הראשון דמה הכלב שזה עתה היה כלבלב, לטנק שלא ניתן לחדור את דפנותיו. רכב מלחמה, כולו פלדה. עוד לא היה זה הסוף. הכלב עדיין לא סיים את התפתחותו. מידי יום הוסיף והתחזק, עוד ועוד. בקיבוץ התבדחו וסיפרו שטיקוצקי מנפחו עם משאבה... איש לא הבין... מה צומח לשוגר על כתפיו? מה קורה לירכיו? מדוע לחייו כה עצומות? עברו חודשים נוספים ושוגר נמלא עוצמה שאינה ידועה בכלבים. הקיבוצניקים לא ראו ולא שמעו על כלב כזה. הכלב כתלמיד ואז אירע הבלתי נמנע. שוגר התעמת עם זכר מבוגר. ענק. "דמבו" שמו. לא קוטל קנים דמבו זה. גאה וחזק מאוד. שנים שהוא ידוע כחזק מכולם. איש אינו יכול לספר כיצד בדיוק זה התחיל. כל שהצליחה בתו של טיקוצקי לגמגם הוא שהשניים נלפתו לפתע זה בזה, התגלגלו והתפלשו, ושניות ארוכות לא ניתן היה לדעת היכן רגליהם והיכן ראשם. לבסוף, מתוך ענן האבק, הופיע שוגר כשהוא רכוב על יריבו, כפרש על סוסו, ואוחז במלוא פיו הנורא בצווארו של דמבו. היתה זו תחילתה של מסיבה שכמוה לא זוכרים במשק. שוגר לא הרפה. הוא טלטל את דמבו, נפנף וניער כאילו ביקש לנקותו מאבק. אז היה מצמידו לדשא ובבת אחת מושכו מעלה. דמבו הענק ניתלש מהקרקע כאילו היה שורש של עציץ קטן והוטח על גבו. כך שוב ושוב. למשמע צעקות הילדים נזדעקו החברים אל הדשא. בנעלי עבודה ובמקלות חשו לעזרתו של דמבו. "לבעוט לבעוט" צעקו זה לזה בהתרגשות. אפס. רק מי שבעט פעם בעמוד בטון, יבין את התחושה. בזה אחר זה נסוגו החברים לאחור, צולעים, מקלותיהם שבורים. שוגר לא הרפה. ניכר היה בו שהוא נהנה מכל רגע. סביב סביב ילדים בוכים "דמבו דמבו", קיבוצניקים צולעים, שרועים על הדשא, והוא- טלטול, נפנוף, ובום... הטחה בקרקע. דמבו לעומתו, לא חש כל הנאה. הזמן עבר ועבר. השמיים והדשא הסתחררו לעיניו במהירות שיא, העצים הפכו סביבונים. הענק נחנק. איך עוזרים לדמבו? כשהגיע מזכיר המשק עם צינור כיבוי האש, כולם פינו לו דרך. זרנוק המים היכה בכלבים, גלגל אותם, חפר בורות, התיז אבנים וסלעים והציף את חדר האוכל. משפסקו המים נגלו שוגר ודמבו... לפותים זה בזה כמקודם. שוגר לא הרפה. ההיפך. הוא התרענן והחל מטלטל את ראשו בקצב מתגבר. כתפיו העצומות עבדו עתה במלוא עוצמתם. לסתותיו ננעלו כמלחציים דמיוניים... דמבו נראה כבר זוועה ממש. נוטף מים, חנוק ומתנפנף כממטרה מצד לצד. רגליו נותרו ללא שימוש, עיניו בלטו ולשונו התחננה לאוויר. חוסר אונים השתלט על הדשא. כולם כבר נכנעו ושוגר במלוא מנועיו. אין לדעת כיצד היה מסתיים האירוע לולא קיבל דמבו עזרה. לבסוף, לאחר דקות ארוכות, הוחדר אל בין לסתותיו של שוגר האיום מפתח צינורות(!) והוא נאות לפותחן. . בערב, בחדר האוכל, בעת שכולם תארו לכולם, היה מי ששאל: למה? אומנם מלחמות כלבים על פי רוב, אינם אירוע כה חד צדדי אולם מלחמה כמו מלחמה, כולם עושים ככל יכולתם. המלחמה היא תבנית התנהגות כלבית. השימוש במלוא הכוח, ההתגוששות, התכסיסים, הלפיתה בצוואר, הטלטולים, ההנפות והפה הנעול, מאומה לא חדש בהם. שוגר אפוא, לא המציא כלום. בין כלבי הבר, המלחמה היא שיאו של הוויכוח באשר לזכויות ומעמד בכלל ובאשר לזכות למין בפרט. וויכוחים בין כלבים ובין זכרים בעיקר, עלולים להגיע לעימות גופני אולם על פי רוב, שפתם משרתת אותם ומאפשרת להם להגיע להסדר ללא קרב וללא פציעה. ככל שרבה נוכחותו של ההורמון הזכרי (טסטוסטרון) בכלב כך רבה דחיפתו להפגין עליונות ולדרוש זכויות, ללא מקום לאחר. שוגר, ככל הנראה, היה מוצף בהורמונים אולם ניחושי הוא שלא דווקא זו הייתה הסיבה לאלימות הרבה. הכלב כתלמיד הכלבים מופעלים בכוח חשק נוסף. חשק שכבני אדם קשה להבינו. חשק הקרב. לחשק זה תפקיד מרכזי בפעולת המלחמה וההרג, לה נזקקים כלבי הבר למחייתם. החשק לצוד ולקטול. התנהגות אשר אינה קשורה כלל לרעב למזון אלא להתלהטות יצרים ותו לו. חדוות הקרב ללא סיבה או תוספת שהיא. זוהי תכונה טבעית בכלבים. שוגר, מן הסתם, היה מוצף גם בה. האחיזה בפה וטלטול הראש לצדדים הן אופני בטוייה המוכרים. תכונה כלבית זו זוהתה בידי האדם כבר לפני מאות דורות כלבים. כבר אז מצא האדם לנכון לבחור לעצמו את הבולטים בה, לטפחם ולזווגם זה בזה. בהדרגה החל להופיע בעולם קו דם של כלבים ביתיים, מטופחים ואוהבים, אולם תאווי מלחמות. כלבים שכאשר הם סוגרים מלתעותיהם ומטלטלים ראשם נדמה שמנוע טורבו ניצת בהם. אבוי לאלה הנעולים בין לסתותיהם וממתינים שהם יתעייפו. ככל שחלפו הדורות וככל שנמשכה הסלקציה, התפתחו כלבים מקווי דם אלו ובהדרגה שיפרו את התמחותם. שדרגו את נחישותם, את תכסיסיהם ואת עוצמת גופם. כך עוד ועוד. בימינו, סוגי כלבים אלו לא רק חזקים בגופם לאין שעור ובלא שום אפשרות להשוותם לגזעי הכלבים האחרים, הם מונעים על ידי להט קרב אינסופי. המלחמה מציתה והופכת רבים מהם לרכבת דוהרת (לא כולם!). כשהם ניצתים אין הם ניתנים לתקשורת. בלתי אפשרי להסב את תשומת ליבם. המכות משלהבות אותם ותחושת הכאב, מבחינתם, שייכת לאירוע. הניסיונות להפסיק את מלחמותיהם הם במקרים רבים פאתטיים. כלבים אלה מסוכנים מאוד לכלבים אחרים ולבעלי חיים בכלל. אגב חשוב, חשקם העז להלחם אינו מופנה כלפי בני האדם. הבדלה זו היתה מאז ומעולם תנאי לטיפוחם. אנשים, למרבה המזל, לא מדליקים אותם. סטאטיסטית, כלבי הקרב הם כלבים יציבים בנפשם ואינם מסוכנים לבני אדם. הם ידידותיים ביחסם לאנשים, אמינים, וידועים כשומרים גרועים במיוחד. (נשכנות אדם נקשרת כמעט תמיד לאי יציבות נפשית). את הפרטים האלה לא יכול היה דמבו הענק לדעת. צאצא מצטיין של הורים, של סבים ושל סבי סבים, שכולם מצטיינים. שהצטיינותם דווקא במלחמות. איזה מין גורל, דווקא בו להילחם. דמבו הרי, כלל לא הביא בחשבון שהכלב אשר בפניו הוא ניצב על הדשא מול חדר האוכל, הוא קצה של שושלת כזו. שיא תפארתה. אף אחד לא אמר לו שהוא ניצב מול אגדה. איש לא יעץ לו שיברח בהזדמנות הראשונה. שכבודו, ממילא, אבוד. לבי אל דמבו. הסתבך המסכן. לא היה זה קרב הוגן. .
הכונו הכונו... 'הכלב כתלמיד'... הפוסט הבא |