קנולר
כל מה שמרגיז אותי, או מהנה ומי יודע אולי גם אי אלו הגיגים
פוסטים אחרונים
- כפיס בנהר 16/9/18
- החתולה 11/4/17
- הרהורים על העולם של אתמול 11/9/16
- אחרי המון זמן בזכות אפרת 5/9/16
- מעבר 14/7/16
- למה אני נגד ביטול חוק הספרים ? 14/3/16
ארכיון
התחלה וסוף
שלושה, ארבעה אנשים גוהרים על תינוק - נהרה על פניהם. אחר כך כל אחד בתורו עושה פרצופים וכשהתינוק מחייך, ועיניו נוצצות, מרגישים כאילו זכו במדליית זהב באולימפיאדה. התינוק ברוב הזמן על הידיים.
המבוגרים עושים הכל כדי לנחש את רצונו. מנחשים מתי הוא רעב, מתי הוא צמא, מתי יש לו גזים, מתי חיתוליו ספוגים ומתי הוא עייף, האם ייתכן כי שיניו כבר יוצאות?
בין בכי, שינה, והאכלה יש כשעה של חסד בו התינוק נינוח ומשחק ומגרגר בהנאה. לפנות ערב טכס האמבטייה בדלי ואחר כך המסאז' הנפלא, כשכגופו הקטן נמשח בשמן. מלך או מלאך מוכתר מידי ערב כשלראשו ספק הילה ספק כתר. כל דקה וכל שעה בהתכוונות מלאה, בנתינה מוחלטת, באהבה גדולה.
בשדרה הסמוכה, שעה קלה אחר כך, שני זקנים יושבים עם שני מבוגרים על ספסל. גם הם זקוקים לעזרה בכל פעולותיהם. המבוגרים, הם מטפלים בשכר, לרוב מארצות מעבר לים. המטפלים יושבים באמצע מדברים ביניהם. הם לא מתבוננים בזקנים, אינם מנחשים את רצונותיהם, והזקנים ישובים בקצה הספסל כסוג של סרח עודף.
הזקנים, עיניהם כבויות, שפתותיהם שמוטות, שכחו מתי הם חייכו לאחרונה. עוברים ושבים כבר לא רואים אותם, לא מחייכים לכוון שלהם, לא דורשים בשלומם ולמעשה העולם כבר לא מכיר בקיומם, הגם שהם עוד לא הלכו לבית עולמם.
הצרכים של תחילת החיים וסיומם דומים, אך מה רב ההבדל בהענקה. המדליה,מכל מקום, מגיעה למטפלים שעושים את
המלאכה בשקט, באין רואה. כאשר, בכל זאת, קורה הנס, והמטפל מחייך לזקן ומקבל חיוך בחזרה, ולעיתים אף לחיצת יד, ברגעים האחרונים של החיים, כהכרת תודה, השמיים נפתחים ברחמים גדולים. |
תגובות (20)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
דב, הפוסט עוסק באמת בהבדל בין השניים, נכון, גם בגודל החיתולים. תכף אתחיל לראות שזה פוסט עצוב.
בועז, אכן זה היה התהליך.
זאזו, לפחד זה טוב. גם מנעים לך את החיים. סתאם. אני אלופה בלפחד.
פ, היקרה. למה? תחשיבי על התינוק.
וכמה מהחיים.
ההבדל הוא רק בגודל החיתולים.
מחשבה מעוררת מחשבה...
תינוק וזקן. צרכים דומים. נקודת מבט שונה...
נו יופי קנולר.
עכשיו תספרי לנו שכולנו נמות בסוף.
באמת תודה רבה, אחל'ה דרך להתחיל שבוע.
אוף איתך, חייבת ספויילר אה?
כרגיל, אוהבת את הישירות שלך.
כמה נכון, כמה אמיתי, כמה עצוב (וגם קצת מפחיד... :))
אימי ע"ה הייתה אומרת שהיא לא מפחדת מהמוות
היא מפחדת מהדרך לשם...........
בדיוק נמרץ מהמקום אותו את מתארת בפוסט
חוסר האונים התינוקי בסוף החיים
שיניי הזמן. שיט.
מה שאני אוהבת אצלך זו האופטימיות המתפרצת שלך....שבוע טוב.
כמה חבל שאנחנו כבר יותר קרובים אל הקצה השני.......
דב, נראה לי לפי גרגורי ההנאה של התינוק שהוא לא חושב ככה. אבל נתקלתי גם במבטים רציניים וחקרניים אצל תינוקות אחרים ולגביהם - ייתכן מאד שאתה צודק.
תחשבי אבל שהתינוק חושב: מה האידיוטים האלה רוצים ממני? לאיזה משפחה מפגרת נולדתי?
אמא'לה, אני רוצה חזרה למקום ההוא, החשוך, החמים, הנעים, עם הקולות הקצובים ובלי הטפשים האלה.
לבנה, תודה על הביקור, כמה חבל שאין טריק דומה לגבי זקנים.שבוע טוב.
קנולר
היטבת לתאר את דרך חיינו...
אבל כנראה זאת דרכו של העולם.
אומרים שתינוקות וגורים בכלל הם נורא מתוקים. זה טריק של הטבע...כדי שנטפל בהם.
תודה.
שבוע נפלא !
היום עושים את טקס האמבטיה בדלי?
בזמני זה היה בקערת המיקסר