כאילו החליטו לפצוח בקמפיין מתוזמן, פרסמו שני המקומונים התל-אביביים - "העיר" ו"טיים-אאוט" אייטמים בנושא שווארמה בגליונותיהם האחרונים. ממש שיח על השיח...
בעכבר העיר נתנו אפילו שער לבשר המסתובב, וסקרו לא פחות מ-16(!) שווארמיות מובילות בעיר. האמתלה: "תל-אביב תחת מתקפת שווארמה". נו שוין.
בטיים-אאוט היו עוד יותר יצירתיים, וביקשו מרן שם-טוב, סולן להקת איזבו, לדרג את חמשת השווארמיות החביבות עליו. הסיבה: באלבום החדש של איזבו יש שיר בשם Shawarma Hunters. נו שוין (2).
בשתי הרשימות, זו של אנשי העכבר וזו של שם-טוב בטיים-אאוט, מופיעה "שווארמה דבוש" מאבן-גבירול. מסתבר שיש מצב שזו השווארמה הכי טובה בעיר.
אני מאוד אוהב שווארמה, עוד מאז שאני ילד. כקרניבור נלהב, חתיכות הבשר האלה תמיד הצליחו לגרום לי לרייר בציפייה לביס עסיסי. גם השווארמה של דבוש חביבה עלי מאוד ולא נדיר למצוא אותי טוחן איזו לאפה שלהם. העובדה שדבוש נמצאת סמוך לביתי, הופכת אותה לשווארמה הכי שכיחה בקיבה שלי.
ובכל זאת, למרות שדבוש היא שווארמה כ"כ מוצלחת (ועכשיו, כאמור, מסתבר שזה גם רשמי), בכל פעם שאני נתקל בה או נזכר בה - משהו קטן בי נחמץ. למה?
מאז שעברתי לתל-אביב לפני עשר שנים, רציתי שיהיה לי "קפה סיינפלד". מן בית קפה קבוע כזה, שמשמש כסוג של "בסיס". בניגוד למה שאולי משתמע לאחרונה, אני לא ממש טיפוס של בתי-קפה ולא יושב בהם הרבה. לשבת עם חבר/ה אני מעדיף בד"כ בפאב. יכול לעבור גם יותר מחודש מבלי שאבקר בהיכל קפאין כזה או אחר. ובכל זאת, רציתי את בית הקפה "שלי". לג'רי, ג'ורג', קריימר ואיליין יש את המונק'ס, ומה איתי? כשעברתי לעיר, גיליתי בית קפה קטן ממש מול הבית שלי. אבל עוד לפני שהספקתי לבקר בו אפילו פעם אחת, הוא נסגר והפך למן פאב טראנס די מזעזע (אחחח, הימים האפלים של המוסיקה האלקטרונית, בהם אלוהים היה DJ). בהמשך הרחוב היו (ועדיין יש) עוד כמה בתי קפה, נחמדים אפילו. אבל אף אחד מהם לא הצליח לספק לי את התחושה שחיפשתי.
מי שכן הצליח לספק לי אותה היה בית קפה קטן ברחוב צייטלין. השם שלו היה - כמה מפתיע - "קפה צייטלין".
אני לא יודע אם היה משהו באמת מיוחד ו/או שונה בקפה צייטלין, אבל הוא היחיד שהצליח לגרום לי להכתיר אותו כבית הקפה "שלי". מקום קטן עם שולחנות עץ, אינטימי למדי, שקט ונעים בימים, אפלולי ואלגנטי בערבים. כל הגורמים האלה ביחד התחברו לפחות או יותר מה שחיפשתי. וכך מצאתי את עצמי בוחר אותו באופן קבוע כאשר הזדקקתי למקום הולם למפגש חברתי. חבר או חברה, מכר או ידידה - צייטלין היה המקום המתאים לשבת בו.
אפילו כמה וכמה דייטים עברו עלי בקפה צייטלין. האוירה והאפלוליות שלו התאימו למפגשים מהסוג המיוחד הזה, והמוסיקה שנוגנה ברקע נשמעה לא פעם כאילו נלקחה ישירות מהאוסף הפרטי שלי (R.E.M, אריק קלפטון ועוד), מה שגם לא הזיק. שתי סיטואציות מהז'אנר הזה שהתקיימו שם נחקקו במיוחד בזכרוני. האחת: דייט מהמוצלחים שיכולים להיות - עם בחורה מהמוצלחות שיכולות להיות. אני נוטה לחשוב שהקסם של בית הקפה הזה עזר לא במעט לדייט הזה להיות כ"כ ראוי. את הסיטואציה השניה, לעומת זאת, "צייטלין" לא הצליח להציל. למעשה - היא היתה ההיפך המוחלט מהראשונה, ומקוטלגת אצלי עד היום כדייט הגרוע ביותר שהיה לי אי פעם. זה באמת היה ערב קטסטרופלי, עם מישהי שבדיעבד הבנתי כמה כדאי היה שאתעקש לראות תמונה שלה לפני הפגישה. נכון, היא היתה בחורה נחמדה וחברותית, אבל שום דבר שם לא התחבר. במשך שעה קלה (אך קשה) היא ליהגה לי שם בפטפטנות משעממת להפליא, בעוד אני מייחל בשקט שזה יגמר כבר. לפחות למדתי משהו מהערב ההוא: כשמישהי אומרת לך "אומרים עלי שאני נראית חמודה" - כדאי לוודא שב"אומרים" לא מדובר על ההורים שלה.
יום אחד, כמה שנים אחרי שעברתי לעיר, האור ב"קפה צייטלין" כבה לפתע. מאחורי הדלת הסגורה הסתמנו שיפוצים. "הם רק משפצים את בית הקפה", אמרתי לעצמי, מנסה לשכנע את עצמי בכך. כשבמהלך ימי השיפוצים לא נשאר זכר למבנה המקורי של המקום, קיוויתי שהם פשוט החליטו על עיצוב חדש לגמרי. אבל אחרי עוד זמן קצר לא נותר אלא להשלים עם הגזירה: קפה צייטלין כבר לא עמנו, ולא ישוב אלינו. עברו עוד כמה ימים, ומעל בית הקפה המנוח נתלה שלט חדש:
"שווארמה דבוש".
באייטם באחד המקומונים סופר שהשווארמה החדשה נמצאת בבעלות אותם האנשים שהפעילו את קפה צייטלין. יום אחד הם פשוט הבינו שמשווארמה הם יעשו יותר כסף מאשר מקפה, כך היה כתוב שם.
וכך, הרווחתי את אחת השווארמיות הטובות בעיר, אבל איבדתי את ה"קפה סיינפלד" שלי.
רק כמה שנים לאחר מכן התקיימה החוויה המתקנת - כשעל חורבות פאב הטראנס שמול הבית (שמאז נסגר והחליף כמה וכמה ייעודים) נפתח בית הקפה המקסים ביותר באיזור - "לילוש". מאז, הוא מתפקד כ"קפה סיינפלד" עבורי, ואפילו בצורה יותר מספקת מאשר הקפה שהפך לשווארמיה.
ויש, כמובן, גם את הבאצ'ו הותיק, בו התאהבתי לאחרונה, אבל זה סיפור אחר, שלמעשה כבר סופר כאן. |