| האישה בכובע האדום ישבה ליד שולחן האיפור שלה ושתקה. פני החרסינה שלה נראו ללא מבע.שערה האדמוני היה מסודר היטב מתחת לכובע הלבד האדום רחב השוליים, ומחרוזת הפנינים החדשה שענדה לצווארה התיזה רשפי לובן בוהקים לכל עבר.
ריח הבושם האקזוטי, של פרחים טרופיים, עמד עדיין בחלל החדר, וטיפות זעירות של רסס התייבשו על פיית בקבוק הבושם שעל שולחן האיפור. האישה ישבה בגבה למראה, כאילו סירבה להתבונן בה. מחרוזת ירוקה הייתה מושלכת על השולחן, כאילו הוסרה בחופזה לטובת מחרוזת הפנינים החדשה,שנענדה בידיים להוטות מעל חולצת המשי שלה. הכול נראה מוכן ליציאה.
האישה התבוננה בגבר מעבר לכתפה בדממה. שפתיה המשוחות בשפתון ורוד לא הוציאו הגה. עיניה החומות, הגדולות, נתלו בו במבט ,שלרגע נדמה כחסר רגש, וברגע הבא נדמה כמלא פליאה, כשואלות דבר מה. בזוויות פיה נותר שמץ מניסיון לחייך, כאילו ניסתה לומר משהו, והתחרטה.
בחיקה החזיקה זר פרחים. ורדים אדומים ולבנים שריחם העדין כמו התחרה בריח הבושם הטרופי , החושני, שלה. אך שום דבר לא שידר חושניות מדמותה הדקיקה. להיפך, מין שבריריות אפפה אותה, משהו שעורר את החשק להגן עליה, כמו ילדה.
הגבר פתח את הדלת ויצא החוצה, ורק אז הרשתה האישה לעצמה לסובב שוב את מבטה אל המראה.היא סקרה שוב ושוב את מחרוזת הפנינים היקרה, את עגילי הפנינים התואמים שעל אוזניה, את הזר היקר שהחזיקה. דמותה החזירה לה מבט מן המראה: דמות של מאהבת, שהגבר הנשוי, שזה עתה הלך, הותיר לה אתנן יקר לפרידה.
* הסיפור נכתב כמחוות תודה לאמן עתיר התערוכות , חבר בקפה- יעקב גבאי - http://cafe.themarker.com/view.php?t=112595 שנענה לבקשתי בזמנו ושלח לי ציור פרי מכחולו (הציור שאתם רואים) עבור הסיפור שלי "האישה בכחול".
כל הזכויות שמורות לאלומה עברון@ |