|
השעה היתה 11 בלילה כשהיא כרעה על בירכיה בחדר הרחצה, הכניסה את הראש עמוק לתוך האסלה, דחפה שתי אצבעות חזקות ומיומנות עמוק לתוך הגרון והקיאה. היה נעים קודם לכן בארוחת יום השישי בבית הוריה. אחרי כמה שנים של נתק היא למדה להרגיש נוח במפגשים המשפחתיים האלו. אמא שלה כמעט לא הציקה לה באותו ערב. לא נכנסה לה לוורידים ולא מלמלה באוזניה שום הערה שיפוטית. אבנר התפנק בחיקו של סבא, אחר כך הציק לאחיה הצעיר, אחר כך שיחק עם בני דודיו ולפני שנרדם, אפילו הואיל לסיים את כל העוף ותפוחי האדמה. שאריות מאותו נתח תרנגולת מגורז ואותם פחממות טמאות שהושחמו בתנור, בתוספת חלק ממיצי קיבתה, התבוללו כעט מול עיניה במי האסלה. היא עצמה את עיניה ונשמה עמוק עד שבהדרגה חלף הכאב והתחלף בתחושת ריקנות וקלילות טהורה. היא נעמדה, נשענה על הכיור והדליקה סיגריה צורבת ומזקקת. עם המים ששתפו את האסלה, נשאבו לביוב גם חטאיה וחולשותיה. כמו תמיד היא הרגישה קלילה ומאושרת, נחשקת ודקה. היא התפשטה בזריזות ונכנסה מתחת לזרם המים. דקות ארוכות עמדה ללא ניע והתמכרה לרותחים שצרבו את עורה החלק. היא החזיקה בידה הימנית את שפורפרת המים והעבירה אותה באיטיות על פני גופה. על פני שדיה הקטנות, עוצמת את עיניה ומתמוגגת על זרזיפי המים שפוצעים את פטמותיה, על פני ביטנה השטוחה ובין רגליה. היא נשכה את שפתה התחתונה, ניסתה לעצור את ההתפרקות, להתאפק, לחכות עוד קצת.... ונאנחה בשחרור עם תום הרעידות. אחר כך צחצחה את שיניה והסתבנה היטב. היא גלחה את רגליה, ואת מפשעתה ושטפה שוב את שאריות גופה. יצאה, התנגבה, התמרחה והתבשמה. היא וויתרה על תחתונים ובחרה ג`ינס נמוך וגופיה שחורה ודקה. היא ידעה שהלילה היא צריכה זין. כשהקפה היה מוכן, שחור, חזק וגדול, היא שלפה מקופסת התכשיטים הילדותית קוביה חומה וקטנה. הרקדנית הורודה עדיין הסתובבה מול המראה החלודה, בפאתי הקופסה, כשהיא חיממה את הקוביה מעל גפרור שכמעט שרף את קצות אצבעותיה. אחר כך פוררה את החומר הרך והריחני לתוך קערת הקורנפלקס של אבנר והתחילה להרגיש את החשק והציפה זורמים בכל גופה. על החפיסה הלבנה, ממנה שלפה סיגריה ישראלית בזויה, היתה הזהרה בפני אימפוטנציה. היא חייכה לעצמה, פוררה את טבק הסיגריה לתוך הקערה וקצצה את התערובת בעזרת מספרי הציפורניים. המונית שתאסוף אותה תגיע מייד. היא מיהרה לגלגל את התערובת במיומנות והדליקה ג`וינט ראשון לאותו ערב, לא לפני שאת האחרים אכסנה בקופסת הסיגריות החצי ריקה. להבה. עשן. שאיפה ונשיפה. צריבה ורגיעה. סחרחורת קלה וענן של ערפל מתוק. היא עצמה את עיניה ורצתה לנשק אותו. להרגיש את שפתיו העדינות. את לשונו נדחקת לפיה. את הבל נשימתו. אבל הוא כבר לא היה שם והיא צריכה לשכוח. היא צריכה זין. היא התאפרה במונית. רק פס עדין ושפתון גס. ליותר מזה היא לא נזקקה. עדיין לא. לשמחתה הנהג שתק ואפשר לה להביט דרך החלון והרהר. שבועיים היא חיכתה ללילה הזה. 14 יום של אחריות ושל עייפות בלתי פוסקת. שבועיים של חמש שעות שינה בלילה, של בוסים מחויטים ופלצניים, של לקוחות עשירים ומַרִירִים. שבועיים של הרצאות באולמות ענקיים, של ערמות ספרים ומאמרים בשעות הקטנות. שבועיים של להיות שם עבור אבנר. לדאוג לו, לאהוב אותו, לטפל בו, לחבק אותו, להשכיב אותו, לחנך אותו, להבשיל אותו, להשכיב אותו לישון. שבועיים של געגועים מייסרים לאיש ההוא. שבועיים היא חיכתה ללילה הזה. 14 יום. והלילה היא לא חושבת עליו. הלילה היא דואגת לעצמה. לא לבנה. לא לפרנסתה, לא להשכלתה, לא לעתידה. רק לעצמה. והלילה היא צריכה זין. העיר כבר שקקה לעייפה בשעה זאת. התנועה התנהלה לאיטה. בני נוער במכוניות נוצצות של ההורים מילאו לעייפה את הדרכים. צרחות, צפירות, מוזיקה מחרישת אוזניים שבוקעת מחלונות מורדים, בתי עסק עם שלטי נאון מהבהבים ומסנוורים. המולה. כשחלפו באלנבי פינת יהודה הלווי, היא התבוננה בעדת הנערים והנערות שהצטופפו בכניסה למועדון ההוא, חייכה לעצמה וזכרה את הימים בהם היא עצמה היתה עומדת על אותה מדרכה, לפני נצח, תמימה, צבועת שיער, לבושת שחורים, הלומת אלכוהול ומלאת תקוות. כבר היה אחרי חצות כשהיא שילמה לנהג, ונבלעה בסמטה החשוכה. מיקו הדור מן זיהה אותה במהירות ואפשר לה להיכנס מהצד, מבלי שנאלצה לעמוד בתור. *** מיקו הדור-מן נתן לי להיכנס בלי להמתין בתור. הברזלים של החזיה לחצו לי. הורדתי אותה והשארתי אותה עם המעיל בשמירת החפצים. נכנסתי לשרותים, עשיתי פיפי והדלקתי ג`וינט נוסף. המוזיקה היתה מחרישת אוזניים והבאסים הדליקו אותי, החשיש העיף אותי והרגשתי חסרת סבלנות. לקחתי בירה מהבר וירדתי למרתף. היו שם כמה פרצופים מוכרים. מרובם התעלמתי. לא רציתי לזכור ולא רציתי להיזכר. היו שם הורמונים, היו שם צלילים חודרניים ומטמטמים, היו שם מחשופים נדיבים, גברברים מסוקסים, נשים חשקניות ומלא אלכוהול. היה שם ריח של מזגן מעורבב בבליל בשמים וניחוח עדין של זיעה. תחושה של פריצות, התפרקות ויצרים עורבבו לאורך ולרוחב קומת המרתף עליה נעו וזזו עשרות ומאות של בריות חשקניות. תפסתי את הפינה הקבועה שלי לא רחוק מעמדת התקליטן והתחלתי לזוז. זזתי לאט. מאפשרת לעצמי להסתגל בהדרגה לקולות ולצלילים ולבאסים. כופפתי בירכיים, הזזתי את התחת, הרגשתי את התפר של הג`ינס מתחכך בי, לגמתי מהבירה, הרמתי ידיים, ריחפתי. היה לי נעים וחם. המקום התמלא במהירות. עדרים של גברים ונשים. רובם כבר צעירים ממני. רובם מחפשים. מחפשים אהבה. מחפשים זיון. מחממים אותי במבטם. עושים לי נעים. הייתי מסוממת והייתי פיקחת. נעה ונדה על הרצפה הרחבה. עוצמת את עיני ומתמכרת. מתמסרת. הולכת לאיבוד. מתנתקת מהמחשבות, נפרדת מהחסמים, נותנת דרור לשחרור, מפרגנת לעצמי את ההתפרקות המוחלטת. עוצמת את עיני ונעה ביינות גלי המוזיקה החודרנית, מרחפת ומתעוותת ומתענגת. הייתי לבד עם עצמי על רחבה הגדולה. מוקפת בזוגות ובחבורות. הבקבוק הצונן ביד אחת והסיגריה ביד השניה. אחרי שבוע עמוס ותובעני התבודדתי שם עם עצמי בתוך הצפיפות ההמונית. היה משהו נחמד ומגונן באנונימיות הזאת שמתחבאת בין המוני האדם. לדעת שאף אחד לא רואה אותי. שאף אחד לא מתעניין בי. להיות אני. חבויה בחשכה הרועשת הזאת. מגוננת בתוך ההמולה המצופפת הזאת. אני והמחשבות שלי. אני והאמת המתעתעת שלי. הוא עמד בפינה ונשען על הבר. היה לו חיוך מקסים. מואר כזה. אמיתי. כשפיו חייך גם עיניו ברקו. חושבת שזה היה הדבר שמשך את תשומת לבי, עוד לפני שבחנתי את מבנה גופו הארוך, את הג`ינס ההדוקים, את הבליטה במכנסיו ואת היציבה הנינוחה והמושכת שלו. הוא מצא חן בעיני ואני רציתי גבר הלילה. לשבריר של רגע ראיתי את עצמי מחייכת אליו, ניגשת, מציגה את עצמי, יוצרת קשר ומתחילה איתו. לא היה לי אומץ. שנים שאני הולכת ובאה במאורות החשק, האלכוהול והמוזיקה בתל אביב. מעולם אבל מעולם, לא היה לי את העוז להתחיל עם גבר. לא בקולנוע דן ולא בפינגווין. לא בשופטים ולא בטרמינל. לא במידבר ולא בזנזיבר. לא בארליך ואפילו אפילו לא באברקסס. עילגת, נשענתי על הקיר המרופד מאחורי והמשכתי לזוז. הקיר עוד כאן וגם המוזיקה. אני שוב לבד כבר כמעט שני ירחים. ברשות עצמי. באלכסון. נגמלת מהתלות הרגשית. נאבקת בשאריות השייכות. לומדת את עצמי מחדש. מתמסרת לעבודה, ללימודים ולאבנר. מנסה להבין. אני לבד. נעה לבד על הרצפה. עוצמת לבד את עיני. חושבת לבד. זזה לבד. רוקדת עם עצמי. גומעת לבדי את הריחות והצלילים והמראות. מתנהלת לבד. שמחה לבד. עצובה לבד. מקווה ומייחלת לבד. ושוקעת בציניות וסקפטיות לבד. שותפה בלעדית ויחידה בחיי. קמה בבוקר לבד. מתלבשת לבד. שותה את הקפה לבד. את הסיגריות גם מציתה רק לעצמי. אני נכנסת בערב הביתה לבד, ומבשלת לעצמי סנדוויץ, לבד. רק לעצמי. אם בכלל. בודקת לבד את מצב חיי האהבה שלי על צד המחשב, והולכת לישון לבד. מחבקת לבד את הכר הגדול שלי בידי ואת הכר הקטן ברגלי. ונרדמת לבד. באלכסון. הצלילים המשיכו לחדור והקצב המשיך לפצח את נשמתי. דש דש, דש דש. היה כבר צפוף. לרגע מישהי חלפה על פני. נדחקה. לשבריר שניה הרגשתי את שדיה מונחות על כתפי. שד כבר ומעט נפול, נתמך ברתמה משולבת ברזלים. אחר, מוצק, חסון ומעט מזיע, דחף אותי קדימה בבואו לפלס את דרכו. התחכך בי. פתחתי את עיני כדי סדק צר. הדלקתי סיגריה נוספת ולגמתי מהבקבוק הקר שבידי. ואז ראיתי אותו ממש מולי. הוא היה רק מעט גבוה ממני, ורחב. עמד עם גבו אלי. כל שראיתי היה כתפיים רחבות וגולגולת קרחת. הלב שלי קפץ, התכווץ, התרחב, כאב ונרגע רק כשהוא רכן ללחוש משהו באוזני חברו וחשף פרופיל זר. זה לא הוא. שמחתי והתאכזבתי ושוב הרגשתי את הגעגוע הצורב הזה חותך לי את החזה, בועט לי בבטן. כבר חודשיים אחרי ועדיין מתגעגעת כל יום. הולכת לישון איתו ומתעוררת איתו. רואה אותו בכל פינה ברחוב. כמהה ועורגת. משתוקקת ומייחלת. מביטה בו מחייך בסופרמרקט. מציצה בו מטייל בשדרה. נזכרת בו הלום אלכוהול במסיבה. עוצמת את עיני ומרגישה אותו ליידי. מריחה אותו. חשה את טעמו. את ידיו עוטפות אותי מאחור באמצע הלילה. את רגליו מתערבבות בשלי בתוך הפוך החורפי. את פרצופו שקבור בתוך הכר הגדול. שוגה בדמיונות שוא על הצתה מחודשת ועל חזרה ועל ביחד נצחי וטהור ועל שקט ושלווה. חלומות שוא על קבלה מוחלטת ועל בטחון. ומתעוררת ומתעשתת וסותרת לעצמי ושופכת מים קרים על פני הלהוטות ומסבירה לעצמי שוב ושוב בדבקות קנאית את שהיה ואת שלא עובד ואת שלא הסתדר ואת שלא התאים ואת שהפריד בינינו כל פעם מחדש. המוזגת בקצה השני של הרחבה הבחינה בי ואפילו חייכה כששלפה עבורי בקבוק חדש של טובורג ירקרק. זוג מכרים נושנים הופיע פתאום. חיבק ונישק. חמודים. היא, אישה ברוכת ממדים, טובה וחייכנית ביקשה להכיר לי את חבר שלהם. "אני בטוחה שהוא ימצא חן בעיניך" היא אמרה ורמזה לכיוונו בעיניה. חייכתי אליה בנימוס ואל עצמי בציניות. לא. הוא לא מצא חן בעיני. חודשיים אני לבד ואף אחד לא באמת מוצא חן בעיני. כל הריגושים כהו. כל הפרפרים פרחו. כל הצבעים העזים דהו. הבטן כבר לא מתהפכת והרגליים כבר לא רועדות. אף אחד לא מושך. אף אחד לא מסקרן. אף אחד לא מכיל הבטחה גדולה. המוזיקה פחות חודרנית. האלכוהול פחות משכר. הגברים פחות חתיכים והקור בחוץ חודר עצמות. לפעמים עוד מגייסת מעט אנרגיה ולוקחת את עצמי לעיר הגדולה ועושה איזה לילה בפינה הקבועה שלי על הבר. לפעמים עוד יוצאת ופוגשת מישהו ומנסה להכיר, מנסה להתחבר, מנסה להתלהב, מנסה להתרגש. וזה כבר כמעט לא קורה. בדרך כלל נשארת בבית על הספה הצהובה שלי עם שמיכת הצמר האדומה. חוץ מאשר בלילות שאני צריכה סקס. והלילה אני צריכה. החתיך עם הבליטה במכנסיים הופיע ליידי וחייך שוב. הוא הזמין לעצמו צ`ייסר בטעם פטל וחיכך בי את רגליו. אחרי שהשקנו כוסיות כבר היינו חברים ותיקים, מנסים לתקשר בתוך הרעש הנוראי ומחליפים בעיקר חיוכים, חיכוכים ומלא הורמונים. מהמעט שתקשרנו הצלחתי להבין ששמו רונן, שהוא צעיר ממני, רווק מיומן ולא מבריק במיוחד. זה לא הפריע לי. הוא ידע לנוע היטב לייד. נהנתי להרגיש את הבליטה שלו ואת ידיו מטיילות על גופי. לו היה רכב וקנדומים ולי נותר עוד ג`וינט אחד שלם ועבה. תוך חצי שעה היינו אצלי בחדר השינה. *** היא ידעה שהלילה היא צריכה זין. הוא הפשילה את מכנסיו ולקחה את הזקפה לפיה. ידיו אחזו בראשה וליטפו את עורפה. היא הרגישה את הכאב המתוק בשיפולי ביטנה ואת החמימות הלחה. היא עדיין היתה בתוך הג`ינס שלה וגם התפר עוד היה שם, משתפשף בנשיותה. היא החליקה אותו לתוך גרונה ואחזה את אשכיו בידה הימנית לוחצת ומשפשפת במקומות הנכונים. הוא נאנח והבליט את אגנו, כאילו לוודא שהזין שלו ישאר בפיה. היא היתה מסוממת וכל החושים שלה היו מחודדים במיוחד. היא היתה ערה לטעם שלו, לריח שלו, למרקם האחר של הזין שלו. והיא כל כך התגעגעה לזין שלה. לזין שלה הרחוק. החסר. האובד. הנחשק. לשבריר של רגע היא שאלה את עצמה איפה הוא עכשיו? בדיוק עכשיו, ברגע הזה? איפה הוא נמצא הזין הזה שלה? עם מי הוא מבלה? את מי הוא מזיין עכשיו? אבל הוא לא היה כאן והיא היתה צריכה לגמור. היא נפטרה מהג`ינס וקיבלה את פניו בין רגליה. היא להטה כשהוא קבר בתוכה את לשונו וציפתה להתפרקות הראשונה. היא קמרה את גופה ודחקה את ראשו בידיה. זה היה נעים אבל הוא לא היה במקום הנכון. הוא פספס. והיא היתה צריכה לגמור. הלשון שלו היתה חסרה לה, התנועות הנכונות. האצבעות שלו שידעו ללחוץ בדיוק שם, במקום הנעלם ההוא שהיה מדביק אותה לתקרה. לבסוף איבדה את סבלנותה. היא השכיבה אותו על הגב והתישבה עליו, לוחצת את שיפולי ביטנה על עצם האגן שלו. הוא לא מילא אותה מספיק. הוא לא נגע בה נכון. רק שכב על הגב ושלח אליה את החיוכים הדביליים שלו. האורגזמה היתה קטנה ומאולצת. הוא גמר מייד אחריה. ניגב, ולשמחתה התלבש ועזב מייד. כשיצא, היא נכנסה למטבח, שלפה מהמקרר את קופסאות הפלסטיק של אימה, ישבה במערומיה על כיסא העץ הקר ואכלה בידיה. העוף היה טעים למרות שהיה קר אבל תפוחי האדמה היו כבר יבשים. היא החליקה אותם לגרון תוך לגימות גסות מבקבוק הקולה הגדול, מתעלמת מהטיפות שטפטפו מזויות שפתיה. כשהקופסאות התרוקנו והיא חשה את המלאות שהיתה חסרה לה, מיהרה לתוך הפוך החם. שבעה ומנומנמת, היא עשתה את עצמה שוב, התגעגעה שוב, התפרקה ברעידות עזות ונרדמה. לבד ובאלכסון. |