כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אהבה שכזו

    פוסטים אחרונים

    רוכב (בהריון)

    4 תגובות   יום ראשון, 3/8/08, 01:35

    יש צירים - שלא ניתן לשמן; יש התרגשות - שמקורה אינו בסינגל; יש ציוד חיוני - שאינו לשדרוג האופניים; יש קורס - לא לרכיבת שטח... כן, כן. רוכב בהריון : יומן מסע (קצת אחר).

    מוקדש באהבה לזוגתי-אהבתי ולכל ההריונים וההריוניות.

     

     

    "החל מחודש הבא - אתה לא יוצא לרכוב", היא פסקה. "אתה נשאר איתי! אני לא יכולה לחשוב על האפשרות שירדו לי המים ואתה תהיה אי שם בנגב, בלי קליטה, בלי דאגות, בלי כאבים!!! אתה מרותק. עד הלידה", סיכמה. "ואתה יודע מה?", הוסיפה, "קח בחשבון גם עוד שבועיים אחרי. בטח יהיה לי קשה עם ההנקה, ויהיו לי כאבי החלמה...". מה שיגורתי? הנה בא. ומהר משחשבתי...

    זה התחיל לפני... כמה זה יוצא? 9 חודשים. בעברית שלנו: משהו כמו לפני 60-80
    רכיבות. אי שם באביב האחרון.
    לא אלאה אתכם בפרטים הטכניים - תשלימו פערים בדימיון. או אצל אבא-אמא. 
    בקיצור, נכנסנו ל
    הריון. וואחד מחוייבות. וואחד שדרוג.
    לא, למי ששואל - זה לא דומה לרכישת זוג אופניים חדשים. לא, אפילו לא כאלו שעולים הההממממממממון כסף. זה רק מזכיר. לא יותר...

    ההריון התקדם, עברנו בדיקות וסריקות (לכל האיטיים: אצל רופא נשים. לא מכנאופן). ואז התברר סופית: אבו-אל-בנאת. עוד ילדה. 
    זרעוניות לרוב - יש; וזרעונים? אין. גורנישט. נדה. 
    ממש לא משנה לי, גם לא מזיז. ממש לא אכפת לי. להיפך - אכפת לי מאוד, ואני שמח שזו עוד בת. פחות בלאגן...

    הכל התקדם כשורה עד לשבוע ה-32. למי שמתקשה לעקוב: זה נופל בערך בתחילת עונת המדבר. ה-עונה של הרכיבה...
    אז החלה האשה שאיתי להרגיש את שעת ה-"ש" מתקרבת. 
    רגישה זאתי.

    היא כבר דימיינה את הצירים. ויש צירים - שלא ניתן לשמן.
    היא התחילה לפתח צרבות ותסמינים נוספים שלא היו כלל בתפריט - ב-8 חודשים שעברו.
    פתאום כל רכיבה של בוקר נדמתה לה כרכיבה של יום שלם. טוב, נו - זה היה נכון. בטיולי מדבר אין רכיבה של בוקר. הרי מתחילים לפנות בוקר ומסיימים לפנות ערב...
    פתאום התחיל גם להפריע לה שאני יוצא לרכיבות, ולא נשאר להחזיק לה את היד וללטף לה את הבטן בבוקר.
    אני באמת רציתי. אבל כפפות הרכיבה שרטו לה בבטן...

    זה לא שאני לא מבין אותה - אני לא מבין אותה בכלל. 
    אני מנסה, זה לא שאני לא אמפטי. אני פשוט לא יכול. אף גבר לא באמת יכול. 
    זאת אומרת, הוא יכול לומר שהוא מבין, ולעשות עם הראש וגם פרצוף מזדהה ואפילו לומר מילות עידוד. אבל לא באמת מבין.
    הרי איך אפשר להבין מה קורה בתוך גוף, שבבטן שלו יש עוד גוף? זה כמו שרוכב שטח ינסה "להתחבר" להרגשה של רוכב כביש... נו, באמת.

    אבל יש התרגשות. גם אצלי. אמנם אני לא "מרגיש" את זה בפועל, אבל בהחלט מתרגש. זה משהו נפלא, מדהים, טהור. 
    מסתבר, שיש עוד התרגשויות שעוצרות נשימה - שאינם כתוצאה מנוף מדברי, פריחת השפלה או סינגל צפוני... 
    לי, כמי שכבר אבא לילדה - הציפייה הזו, ללידה השניה -  היא כמו ההמתנה לטיול מדהים שאתה מחכה לו מאז הטיול האחרון בו השתתפת...

    עוד מסתבר, שיש גם קורסים שאינם לניווט או לרכיבת שטח... 
    התחלנו קורס הכנה ללידה. 
    למי שלא יודע - זה עוד משהו שמציעים וממליצים - בעיקר כי עושים עלינו כסף, למרות שלא בטוח שצריך. רוצים? תפנו לקופ"ח -
    כאן לא תמצאו את הקורס הזה...

    והשבועות באים והולכים. השעון מתקתק והזמן נוקף. אנחנו בפתחו של החודש התשיעי, חורף וקר. 
    ואז נפלה הפצצה:
    "החל מחודש הבא - אתה לא יוצא לרכוב", היא פסקה. "אתה נשאר איתי! אני לא יכולה לחשוב על האפשרות שירדו לי המים ואתה תהיה אי שם בנגב, בלי קליטה, בלי דאגות, בלי כאבים!!! אתה מרותק. עד הלידה", סיכמה. "ואתה יודע מה?", הוסיפה, "קח בחשבון גם עוד שבועיים אחרי. בטח יהיה לי קשה עם ההנקה, ויהיו לי כאבי החלמה...". מה שיגורתי? הנה בא. ומהר משחשבתי... עוצר אימונים. 

    התחלתי לחשוב במהירות. הייתי חייב למצוא פתרון. להגיב. הרי הבלגה מעולם לא תרמה לשלום או לבטחון. שתיקה לא באמת משקפת עוצמה... חלילה - היא עלולה עוד לקבל דממתי כהסכמה...

    החלטתי לפעול בו זמנית במספר מישורים וערוצים: מדיני, צבאי ובינ"ל.

    ראשית, הודעתי לה באופן ממלכתי ורשמי, שאני מסרב לדרישתה. הרי היא לא באמת כורעת ללדת, צפי מועד הלידה זה כמו צפי סיום השביתה במערכת ההשכלה הגבוהה, בית החולים נמצא ממש קרוב, ומקסימום תקרא לאמא שלה, ובכלל - יש לי כבר תוכניות קודמות...  
    "מה אתה אומר?!" שאלה ההריונית בקול צרוד וחנוק, כשהרקות שלה מאדימות. 
    רגזנית זאתי. טוב נו, ההורמונים משתוללים...
    סיכום ביניים: הערוץ הזה כשל. ננסה טקטיקה חלופית.

    אחרי ששבה לדבר איתי, שבנו לשולחן המו"מ.
    הצעתי, באופן אבירי, לשנות את כל מתווה הטיולים שתוכננו - כך שכל הטיולים יהיו מעגליים באיזור הבית. 
    טוב נו באיזור גוש דן. 
    נו, מחדרה לגדרה ועוד טיפה צפונה ודרומה. ולמזרח.
    גם זה לא עבד. קשוחה זאתי.

    בשלב הבא, החלטתי לשחרר לה משהו שתוכל לעבוד איתו:
    הסכמתי לרכוב רק באיזור הבית, מרחק של חצי-שעה עד שעה נסיעה מבית החולים. 
    חצי שעה ברוטו - וגם זאת, בהנחה שלא נתברבר בשטח, נתפנצ'ר, נשבור אוזן, נקרע שרשרת, או סתם נהיה באמצע הקפה של
    מישו.

    טוב. התקדמנו משהו. יש הצהרה לעיתונות. "המגעים מתקדמים", "יש פשרה בעמדות הצדדים", "יש נכונות לסיים את הסכסוך" וכיוצ"ב. 
    נו, אתם מכירים את האמירות הללו. הן קורסות למחרת...

    למחרת הכל קרס.
    "נמאס לי מהאופניים האלו. אתה מבלה איתם יותר מאשר איתי. בכל סופ"ש אתה יוצא לרכוב לך, עם תיק מים על הגב. ואני נשארת. עם תיק ענק על הבטן... מה אני? סָבָּל? נראה אותך סוחב אותה כ"כ הרבה זמן!. נמאס לי". והוסיפה במירמור מתפנק ומכשיל, "תשאר איתי השבת? תוותר על הטיול (הנפלא, המדהים, המיוחד, המרתק) שתכננת לצאת אליו?". לא. זאת אומרת "כן. בוודאי!". אם מזג האוויר יחייב אותי...

    החלטתי להכניס את הארטילריה הדיפלומטית.

    "יש לי רעיון", הכרזתי, "מה דעתך, שלא נחליט כלום מראש, ובכל יום ד' או ה' - בהתאם להרגשתך - נחליט, ביחד, בהסכמה הדדית, באופן אובייקטיבי לחלוטין - האם בסופ"ש הקרוב אוכל לרכוב או שלא? את תחליטי! את קובעת!!". 
    "ואם אחליט שלא - אז תאשים אותי שבוע בכך שהשארתי אותך סתם - והנה 'הרי לא ילדת', ופשוט תכעס עלי?", היא אמרה ופתחה דילמה חדשה. צודקת זאתי. בעיה.
    "לא אכעס. הרגשתך ברגע קבלת ההחלטה היא הקובעת", פסקתי. "אבל", הוספתי במהירות, "כמובן, שאני מצפה ממך לשיקול דעת אמיתי, עם רגישות, עם התחשבות, עם מחשבה על המשמעויות של החלטתך, עם התייחסות אלי - בעלך אהובך...". כמעט שבכיתי. באמת.

    זה עבד.
    החלטתי לבדוק את ההסכמים במציאות. לוודא שזה יציב. 
    שזה לא על כרעי תרנגולת.

    הכנתי מרק עוף.
    היא לא מרגישה טוב, האישה שאיתי. כואב לה, למעוברת. כאן, ושם, וגם פה - לוחץ לה, עולה לה, יורד לה, מציק לה. בגרון, בבטן, בחזה, בצלעות, בגב.
    הרי מרק עוף, מכרעי תרנגולת, תמיד עושה טוב.
    טוב, לא באמת הכנתי מרק. 
    רק חיממתי את מה שהיא הכינה. 
    יותר נכון, רק מזגתי, לעצמי, מהמרק שהיא הכינה וחיממה והציעה שנאכל יחד... היא כבר סיימה לאכול. אני הייתי מול המחשב. ב"גרופי"...

    באתי למיטה בשקט, בכובד ראש, ברצינות. בחשש.
    שאלתי אותה, בדחילו ורחימו: "מתוקה, איך את מרגישה?".
    "לא משהו", צקצקה לי חזרה והתקשתה להתהפך לכיווני.
    "אז, זה בסדר מבחינתך שאצא לטיול במדבר בשבת?".
    "אני מרגישה כאילו אני מתה - ואתה חושב על הטיול שלך??". נהייה לי שחור בעיניים. אכלתי אותה. פישלתי.
    "אההה... אאאה... לא, זה... ש... אני התכוונתי... זאת אומרת...", גמגמתי בלחץ.
    "טוב, לא משנה. אתה מפריע לי לראות טלוויזיה. נראה".

    למחרת זיפזפנו יחד. אני קיפלתי כביסה. היא ראתה טלויזיה. אולי היא קפלה כביסה ואני ראיתי? לא זוכר. לא משנה.
    חדשות. 20:00.
    הלכתי להביא משהו לנשנש. לה אסור. זה עושה צרבות...
    מזג אוויר. 20:40.
    לפתע: "ערני, אמרו בחדשות שיש גשם עד לנגב המערבי. מה תעשו אם יתפוס אתכם שיטפון?".
    "אנחנו לא בנגב המערבי אלא במכתש. הרבה יותר דרומה. מדבר. אין שם מים", עניתי. לפתע נפל לי האסימון. רגע רגע... אולי טעיתי? אולי היא טעתה? שווה ווידוא. שווה הריגה.
    "חומד, זה אומר שאני במכתש מחרתיים, נכון?, כי אחרת אין משמעות למזג האוויר (או לשבת בכלל, לטובת העניין)", ספק הצהרתי-ספק שאלתי.
    "כן, זה בסדר. סע, תהנה, תחזור".



    5 דקות מאוחר יותר:
    "אבל אתה מבטיח שזה הטיול האחרון הארוך, נכון? עד הלידה?"
    "לא הבטחתי, ויש עוד אחד שמתוכנן עוד כחודש ואחד אחרי הלידה, למה?"
    בום. כמה אידיוט אני יכול להיות:
    "
    אתה רואה? אתה כבר לא עומד בהבטחות שלך. אני נושאת בכל הנטל הזה כאילו שזה רק שלי ורק עניין באחריותי. נמאס לי מהאופניים שלך ובכלל מההתנהגות שלך, ובכלל נמאס לי...".



    טוב, נו. הלכו הרכיבות.
    רוכב (לשעבר) בהריון.



     

     

     


    הכל נכתב בהומור והקשר למציאות מקרי בהחלט. הדמויות והמקרים המתוארים הינם פיקטיביים לחלוטין ולא קרו באמת.

    "נו, באמת, מתוקה, זה לא עליך.

    לא, אני לא צוחק עליך.

    נו, אל תעלבי לי עכשיו.

    לא, אף אחד לא מכיר אותך. גם לא זוכרים שאת בהריון או שאני נשוי...". 


    אופס. הנה זה מתחיל שוב. חייב לסיים.

    בקרוב אצלכם

     

     

     



     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/4/11 14:18:
      אני יכולה להמשיך מסיפור אחר ואמיתי לגמרי. לפני כמעט 8 שנים זה קרה. בדיוק כשסוף סוף שחררתי את בעלי לטיול אופניים בים, אובססיבי כנראה בדיוק כמוך. בדיוק אז ירדו המים והכל התחיל נורא מהר. נשמע הזוי לחלוטין ומרגיש עוד יותר הזוי להיות לבד במצב הזה.
        4/8/08 17:39:

      צטט: דגנית מקא 2008-08-03 14:21:25


      נחמד מאוד...

      נראה שיש לך "שריטה" עמוקה צוחק

       

       

       

      שריטה? כן.

      עמוקה? לא בהכרח. מכיר שרוטים רבים ועמוקים ממני...קריצה

        3/8/08 14:21:


      נחמד מאוד...

      נראה שיש לך "שריטה" עמוקה צוחק

       

       

        3/8/08 13:01:
      תודה, אבל בשלב זה, לא תודה.רגוע

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      eran.ro
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין